• רות מרכוס, בעלת טור בכירה בוושינגטון פוסט, תיארה בגוף ראשון את ביקורה בישראל בשבוע שעבר וכך גם מובאים כאן עיקרי הדברים.

ביקור של יהודיה אמריקנית בישראל מוכת הטראומה, זוהי רק ההתחלה – ההתחלה – של הבנה מה שקצין צה"ל יליד ארה"ב מתאר "הבדידות הקיומית של ישראל". כל הישראלים חשים נצורים ושאיש אינו מבין אותם. שישה חודשים לאחר היום בו נרצחו יהודים במספר שלא היה כדוגמתו מהשואה, ישראל מתקרבת למעמד של מצורעת בעולם. הכיצד? האם בגלל מספר הנפגעים האזרחים והביקורת על כך? האם זו תוצאה של יחס לקוי ארוך שנים לפלשתינים? או שמא העולם בעצם לא השלים אי-פעם עם קיומה של המדינה היהודית? ביקור קצר אינו יכול לספק תשובות, אבל הוא מציע נקודת מבט שונה ומורכבת מזו הנשקפת מהמטבח במרילנד בו אני כותבת בדרך כלל. ביקור באתרי זוועות 7 באוקטובר ושיחות עם ניצולים הם הופכי קרביים כמו ביקור במחנה ריכוז, כאשר נדמה שהשואה התרחשה לפני חודשים בודדים והאויב טרם הובס. להיות עד זה לבקר בכפר עזה, לראות את מגורי הצעירים נקובי הכדורים שהוצתו בידי חמאס, ולהבין כמה 7 באוקטובר היה נורא אפילו למי שהתרגלו לטילים ולאזעקות. זה להיפגש עם החקלאי המציג את הכסא של נכדיו שחסם את הכניסה לחדרו בקיבוץ והציל את חיי משפחתו, ולשמוע שגיסו וגיסתו של בנו נטבחו, ושבנו אימץ כעת את תאומיהם בני עשרת החודשים. זה לבוא לקיבוץ רעים, אתר פסטיבל "נובה" בו נרצחו 364 בני אדם. זה להדליק נרות יאהרצייט ולהגיד קדיש בצילם של עצי זית, לשמוע את פגזי הארטילריה של צה"ל ולהבין כמה האיום קרוב. כל אלו אינם מספקים תשובות, אך נותנים את ההקשר של האופן בו הישראלים חוו את 7 באוקטובר כאיום לקיומם, וממשיכים להאמין שהמדינה נתונה בסכנה אם תשתיות חמאס לא יושמדו. בבית אני מבכה את מותם של חפים מפשע, במיוחד ילדים. אני חוששת שמספר הקורבנות [הפלשתינים] גבוה מדי שניתן יהיה לקבלו כמוסרי ומוצדק. אני מבינה את החששות שהסיוע ההומניטרי עלול לסייע לחמאס, אך אני חוששת שעמדתה של ישראל מזיקה לה. בישראל, חששותי נותרים בעינם, אבל הם נמהלים בהבנה של עד כמה פגיעה מדינה קטנה זו ועד כמה האיום נוכח. על פני השטח, חיי השגרה התחדשו במידה רבה, אך האבל מרחף מעל. רבבות ישראלים עודם עקורים מבתיהם. "את מבינה כמה אנחנו עצובים?", שואל חבר ישראלי. אנשים אומרים שהם אופטימיים, אך שואלים מעט וקשה שלא לשמוע את הפחדים והטראומה המתמשכים. כמה הפתעות, חיוביות ושליליות, לגבי התגובה הישראלית. בצד החיובי, לא הייתי מוכנה לרמת הכרת התודה של הציבור הישראלי לכך שאנחנו האמריקנים פשוט מבקרים. לא עשינו דבר מעבר לטיסה ארוכה, אבל התגובה היא לכל הרוחב ומרגשת במיוחד מצידם של חיילים המודים לנו על אי-שירותנו. היא משקפת את תחושת הבידוד המעמיקה של ישראל – כולל, מטריד מכל, מיהודי ארה"ב. בצד הפחות חיובי, לא הבנתי עד כמה הציבור הישראלי מתנגד למתן סיוע הומניטרי לעזה כל עוד החטופים בשבי. מרגע הנחיתה, אתם רואים פוסטרים של תמונות החטופים, כה רבים, כה צעירים, כה זקנים. למרות שהם נעדרים, הם נמצאים בכל מקום. מצב זה הוציא את הרע ביותר מהציבור הישראלי, עד כדי מפגינים שחסמו את משאיות הסיוע. רוב מכריע בקרב יהודי ישראל אומרים שיש להביא בחשבון במידה מועטה, אם בכלל, את סבלם של תושבי הרצועה – הקשחת לב שבעיני היא בלתי-יהודית ביסודה. ועדיין, להיות כאן, להיות עדים להעדר כל נתק בין הציבור לבין החטופים, עוזר להבין טוב יותר את הכורח לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר אותם הביתה – עכשיו! – גם אם המשמעות היא המטת סבל על חפים מפשע. וכך אני נרדפת בידי הביטוי "בדידות קיומית". רק מדינות בודדות נאלצו לדאוג, זמן רב כל כך ובעוצמה רבה כל כך, לעצם קיומן. מעטות חשו כה מבודדות במאמץ שכזה.