המלחמה בעזה מעוררת תחושה מטרידה של דז'ה-וו – כותב דייוויד פְרֶנְץ', בעל טור בניו-יורק טיימס. ישראל ניצבת בפני רבים מן האתגרים עימם התמודדה ארה"ב בעירק וחוזרת על רבות מאותן טעויות. חזרתו של צה"ל לבית החולים שיפא היא דוגמא: קרב נוסף במקום שלכאורה כבר נתפס. ויש גם לקח דומה: במלחמה נגד טרוריסטים, מתן סיוע הומניטרי אינו רק חובה מוסרית אלא גם צורך צבאי.
הסבל האנושי העצום ברצועה צריך לצער את כל שומעיו; יש לו גם קשר ישיר לתוצאות המלחמה. צבא מודרני כמו צה"ל יכול להביס את חמאס בעימות ישיר, בלי קשר לשאלת הסיוע לאזרחים. אך כפי שלמדה ארה"ב במלחמותיה בחו"ל, לא ניתן לשמר את הניצחון בלא אספקת צרכיהם הבסיסיים של העזתים. השאלה האם ישראל עומדת בחוק הבינלאומי ובערכיה המוסריים היא חשובה וניתן יהיה לענות עליה במלואה כאשר יתפוגג עשן המלחמה. אבל ייתכן בהחלט שהמלחמה תוכרע אחרי השלב הראשון שלה, כאשר בפני ישראל יהיו מחויבויות משפטיות ומוסריות אחרות – אלו של מעצמה כובשת.
פרנץ' מבהיר, שכוונתו איננה לכיבוש מתמשך של הרצועה והתיישבות בה, אלא למושג המשפטי של החובות החלות על המחזיק בשטח לפני המעבר לשליטה אזרחית קבועה. הרס האויב יוצר חלל ריק; חמאס היה גם הממשלה ברצועה. משמעות הדחתו דומה מאוד לסילוק מפלגת הבעת' בעירק: הרס השירות הציבורי והסרת האמצעים לשמירת הסדר האזרחי.
אם הכוח הצבאי היוצר את החלל הריק אינו ממלא אותו – בעצמו או באמצעות בעלי ברית – לאויב יש הזדמנות ותקווה. צריך למלא אותו בצורה מאוד ברורה: עם עין לעבר הבטיחות והביטחון של האוכלוסייה האזרחית. לא מדובר סתם בעניין של שליטה; זהו גם עניין של צדק וקיימוּת. הכללים של צבא ארה"ב ברורים: עליו לספק מזון ומים נקיים, עליו לספק חוק וסדר, אסור לו להותיר את האוכלוסייה לנפשה.
זה היה הכישלון המרכזי של השלב הראשון במלחמה בעירק. הכוחות האמריקניים – מאוד בדומה לצה"ל – הפגינו יכולת לחימה מרשימה. אבל הם היו בלתי יעילים בניהול החברה האזרחית ובשלטון החוק. בעירק השתררה אנרכיה שכמעט הובילה לתבוסה אמריקנית. המטרה הייתה ניצחון מהיר; התוצאה הייתה מלחמה מן הארוכות ביותר.
רע מכך: האנרכיה סימלה את ההפרה הבוטה ביותר של חוקי המלחמה לאורך הסכסוך כולו. היא אפשרה טעויות, תאונות טרגיות ושערוריות אשר העיבו על המאמץ המלחמתי, למרות שהמהלכים הצבאיים היו מדויקים ולעיתים היו קפדניות מעבר לדרישות חוקי המלחמה. אבל הכיבוש בראשיתו היה הרה אסון, אשר לא רק הניח את היסודות לשנים הבאות; הוא הראה שארה"ב אינה עומדת במחויבויותיה החוקיות כלפי מי שהיו תחת אחריותה ושליטתה.
צבא ארה"ב הפך את התמונה בכך שאימץ גישה שונה לחלוטין. המנטרה הייתה "להגן על האוכלוסייה". הוא לא היכה ונע, אלא היכה ונשאר. הוא וידא שהמשפחות בטוחות, שאספקת המזון מובטחת ושהשווקים נפתחו מחדש. החיילים התייצבו במרכזי הערים והקהילות הכפריות עד שהיו בטוחים שלא נותר חלל שיש למלא. זה היה קשה, מסוכן ואיטי – אבל זה עבד.