כלכלתה הענקית של סין ניצבת בפני משבר ענקי של אמון – והמחסור הגובר במידע מדויק רק מחמיר את המצב, קובע אקונומיסט. בעוד המדינה מתמודדת עם קריסה בענף הנדל"ן, מגזר השירותים רושם האטה. חברות רב-לאומיות מוציאות כסף מסין בקצב שיא, ומשקיפים זרים חותכים את תחזיות הצמיחה. מצב הרוח הקודר משקף בעיות ממשיות, החל מבתים בנויים למחצה ועד חובות מסופקים. אבל הוא משקף גם את חוסר האמון הגובר במידע לגבי סין. ההנחה הרווחת היא שהממשלה משחקת במידע, לא מוסרת עובדות רגישות ולעיתים מספקת תפיסות מנותקות מהמציאות לגבי המשק. סין תגלה שכתוצאה מכך היא מתקשה לבנות מחדש את הכלכלה סביב ענפים חדשים. היא מסתכנת בכך שכמו בריה"מ – היא תהווה דוגמה לכך שמשטר סמכותני אינו רק בלתי ליברלי, אלא גם בלתי יעיל. הידוק הצנזורה תחת שי ג'ינפינג הוא עובדה ידועה היטב. החשבונות ברשתות החברתיות נתונות לפיקוח חמור. פקידים חוששים משיחות חולין עם זרים. אקדמאים חוששים ממעקב ואנשי עסקים מדקלמים את ססמאות המפלגה הקומוניסטית. פחות מוכרת היא ההיעלמות של מידע טכני, במיוחד אם הוא מביך מבחינת המפלגה. כך נעשה לגבי נתוני אבטלת הצעירים (בעיה עצומה); אפילו משרד האוצר האמריקני אינו מבין את נתוני מאזן התשלומים; הבורסה הפסיקה לפרסם את נתוני יציאת ההשקעות הזרות. המגזר הפרטי מתקשה לקבל החלטות – וסביר להניח שגם המגזר הציבורי. קריסת בריה"מ הוכיחה, שחופש פוליטי והצלחה כלכלית הולכים יד ביד. לעומת זאת, שלטון רודני שולט ביד ברזל במידע ויוצרת תרבות של שקרים, וכך אפילו הוא עצמו אינו מקבל את התמונה המדויקת. עם פתיחתה הגוברת של סין בשנות ה-1980 וה-1990, מנהיגיה קיוו לשמר את השליטה בלא לחזור על הטעויות הסובייטיות, ובמשך שנים התירו זרימה חופשית למדי של מידע טכני – כולל של חברות סיניות שנרשמו בניו-יורק וחוקרים שפרסמו את ממצאיהם. גם ההנהגה הבכירה הגבירה את מאמציה לדעת מה קורה. במשך שנים היא ניהלה שיטה שכונתה "נייקאן", בה עיתונאים ופקידים מסרו דיווחים חשאיים. תומכי המפלגה מצאו, כי עיבוד של "ביג דאטה" ובינה מלאכותית יכולים לשפר שיטה זו, וליצור תכנון מרכזי נאור שלא ייכשל כמו זה הסובייטי.