העיזבון והתלויים זכאים לקבל את קצבת הזיקנה של הניזוק שנפטר

זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קיבל באופן חלקי תובענה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אותה הגישו המערערים נגד המשיבה. המערער 1 הינו עזבונו של אדם שנהרג בגיל 26 בתאונת דרכים במהלך עבודתו, המערערת 2 הינה אלמנתו, והמערערת 3 הינה בתם הקטינה של המנוח והמערערת 2. המשיבה הינה המבטחת של השימוש ברכב בו נהג המנוח. הפיצוי הכספי אשר נתבע התבסס על היותן של המערערות 3-2 תלויות במנוח (תביעת התלויים), ולחלופין על היותן יורשות של המנוח (תביעת העיזבון). במסגרת פסק הדין של המחוזי נקבע כי גיל הפרישה של המנוח אלמלא התאונה הועמד על 65; כמו-כן בית משפט קמא ניכה את הסכום המהוון של תקבולי הביטוח הלאומי לו זכאיות מערערות 3-2 בעקבות התאונה, מסכום הפסדי התלויים. בנוסף, בית המשפט המחוזי דחה את טענתן של המערערות 3-2, לפיה טרם ניכויו של סכום תקבולי הביטוח הלאומי מסכום הפיצוי, יש להפחית ממנו את שוויה המהוון של קיצבת הזקנה לה היה זכאי המנוח, אלמלא נפטר (טענת "הניכוי מהניכוי"). הערעור, כמו גם הערעור שכנגד, מכוונים נגד סכום הפיצוי.

טענות המערערים

• שגה בית המשפט המחוזי בקובעו, כי גיל הפרישה לצורך חישוב הפסדי התלויים הינו שישים וחמש ולא שישים ושבע.

• עובר לניכוי הסכום המהוון של תקבולי הביטוח הלאומי - לו זכאיות מערערות 3-2 בעקבות התאונה - מסכום הפסדי התלויים, היה צריך להפחית ממנו את הסכום המהוון של קצבאות הזיקנה, לו היו זכאים המערערת 2 והמנוח, אלמלא התאונה. טענה זו מכונה לעיתים "ניכוי מהניכוי".

השופט אשר גרוניס

• ראשית נקבע, כי על גיל הפרישה של המנוח לעמוד על 67 לצורך חישוב הפסדי התלויים, בהתאם לחזקה הנהוגה כיום.

עיקר הדיון נסוב סביב טענת המערערים בעניין ניכוי קיצבאות הזיקנה:

• פירושה של הלכת ה"ניכוי מהניכוי", כדלקמן: ככלל, אדם אשר עובר לאירוע הנזיקי זכאי לקיצבה בשווי X, ואילו בעקבות האירוע הנזיקי זכאי לקיצבה אחרת בשווי Y, לא יוכל לקבל את שתי הקצבאות יחדיו (X+Y) אלא יידרש לבחור ביניהן (X או Y). ברי, כי לרוב ייבחר הוא בקיצבה הגדולה מבין השתיים (נניח Y). בהקשר זה קובעת הלכת ה"ניכוי מהניכוי", כי טרם ניכויה של הקיצבה לה זכאי הניזוק בעקבות האירוע הנזיקי (Y) מסכום הפיצוי המגיע לו, יש להפחית (לנכות) ממנה את הקיצבה לה היה זכאי עובר לאירוע הנזיקי ואשר אינו זכאי לה עוד בעקבות הכלל המונע כפל קצבאות (X). כתוצאה מהלכה זו, קטן סך הסכום המנוכה וגדל בהתאם סכום הפיצוי הסופי המשתלם לניזוק.

• הרציונל העומד ביסודה של הלכת ה"ניכוי מהניכוי" הינו הרציונל הכללי החל בחישוב הפיצוי הנזיקי, לפיו אין לנכות מן הפיצוי המגיע לנפגע הטבות, שאין בינן לבין האירוע הנזיקי קשר סיבתי.

• אשר לקיצבת הזיקנה של המערערת 2 - בהתאם להלכת ה"ניכוי מהניכוי" יש להפחית מסכום קיצבת התלויים המהוונת (המנוכה מהפסדי התלויים) את שוויה המהוון של מחצית מקיצבת הזיקנה של המערערת 2.

• במקרה דנן - אף שלהלכה קבע בית משפט קמא, כי לא יופחת סכום כלשהו בגין קיצבת הזיקנה של המערערת 2, הרי שבפועל הסכום אותו פסק משקף "ניכוי מהניכוי" בשווי מחצית מקיצבתה האמורה. לפיכך, אין מקום לטענה כלשהי מצד המערערים בעניין זה.

• אשר לקיצבת הזיקנה אשר הייתה משתלמת למנוח אלמלא נפטר - אין להפחית את קיצבת הזיקנה המהוונת של המנוח מסכום קיצבת התלויים אשר מנוכה מהפסדי התלויים. זה משום שהלכת ה"ניכוי מהניכוי" שוללת את האפשרות של מבוטח אחד לקבל כפל קצבאות, כלומר משזכאי הניזוק לקיצבה מסוימת בעקבות האירוע הנזיקי, הרי שאין באפשרותו לזכות, בנוסף, אף בקיצבת זיקנה, אולם במקרה דנן קיצבת הזיקנה של המנוח לא נשללה בשל הכלל בעניין כפל קיצבאות, אלא בשל פטירתו של המנוח. כך שלמעשה, אין עסקינן כלל במצב של מבוטח אחד, הזכאי ליותר מקיצבה אחת, וממילא אין תחולה להלכת ה"ניכוי מהניכוי" בנסיבות אלו.

• באופן עקרוני יש מקום להכיר בקיצבת הזיקנה, לה היה המנוח זכאי אלמלא התאונה, כחלק מהנזק אשר נגרם בעקבות התאונה, ואשר הינו בר פיצוי בגדר תביעת התלויים. שכן, כאשר אדם, אשר צפוי היה להיות זכאי לקיצבת זיקנה בהמשך חייו, הולך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי, הרי שהפסדי התמיכה בתלוייו מתבטאים, בין היתר, באובדן קיצבת הזיקנה אשר נשללה עקב המוות.

• אף העיזבון (או הניזוק) זכאי לפיצוי בגין אובדן קיצבת הזיקנה.

• השאלה שלפנינו קשורה קשר הדוק להלכה אשר נפסקה בפרשת אטינגר, ולפיה זכאי הניזוק או עיזבונו לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", היינו - אותם שנים בהן צפוי היה להשתכר למחייתו אלמלא המוות (או קיצור תוחלת חייו). בעוד שעניינה של פרשת אטינגר בקיצור תוחלת חיי העבודה של הניזוק, הרי שענייננו אנו נוגע לקיצור תוחלת חייו של הניזוק בהתייחס לשנות זכאותו לקיצבת זיקנה. שאלת היקף הנזקים הממוניים, אשר יובאו בחשבון בגדר חישוב הנזק ב"שנים האבודות" - טרם הוכרעה, ונראה, כי הפרקטיקה שנהגה אף לאחר פסק הדין בפרשת אטינגר הייתה שלא להעניק פיצוי בגין רכיב "קיצבת הזיקנה האבודה" או "הפנסיה האבודה".

• אלא שעל-רקע מאפייניה של קיצבת הזיקנה דומה, כי אין מקום להבחין, לעניין הפיצוי ב"שנים האבודות", בינה לבין הפסדי השתכרות. ככלל ניתן לומר, כי לאחר יציאתו של אדם לגמלאות מהווה קיצבת הזיקנה, כמו גם תקבולי הפנסיה, את מקור הכנסתו. בכך משמשים הם תחליף לשכר העבודה שהוא, דרך כלל, מקור הכנסתו העיקרי של אדם בשנות עבודתו. מבחינה זו, הפסד קיצבת הזיקנה או הפסד הפנסיה על-רקע מותו של הניזוק (או קיצור תוחלת חייו) מהווה נזק ממוני הדומה באופיו להפסד ההשתכרות הנגרם כתוצאה מן המוות (או מקיצור תוחלת החיים). עיקרי ההנמקה אשר הובילה את בית משפט זה להכריע כי אובדן יכולת ההשתכרות בשנות העבודה האבודות מהווה נזק בר-פיצוי, תקפים אף ביחס לאובדן קיצבת הזיקנה ואובדן הפנסיה בשנות הזכאות האבודות.

• אופן חישוב הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה ייעשה, בשני המקרים (תביעת התלויים ותביעת העזבון), באמצעות שיטת הידות.

הערעור התקבל בחלקו: יש להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיכריע מחדש בסוגית הפיצוי בגין קיצבת הזיקנה של המנוח: הן בשאלת עצם הזכאות לפיצוי האמור (האם המנוח אכן צפוי היה להיות זכאי, בבוא העת, לקיצבת זיקנה), והן בשאלת גובהו של הפיצוי - זאת, בין בגדר תביעת התלויים ובין בגדר תביעת העיזבון.

- ע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ - בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - בפני כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין, כבוד השופט א' גרוניס, כבוד השופטת ע' ארבל - פסק דין מיום 16.11.2008 - בשם המערערים והמשיבים שכנגד - עו"ד שלמה לוי - בשם המשיבה והמערערת שכנגד - עו"ד חיים גלזר; עו"ד שרית ברננקה-שוורץ