בית המשפט בהחלטתו, ציין כי חובת זהירות מושגית בין רופא למטופל הינה ממושכלות יסוד ואין לחזור ולדון בה. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - זו משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות. ביסוד סוגיית הרשלנות עומד מבחן הסבירות. כשבענייני רפואה עסקינן, שומה על בית המשפט לבחון כיצד הרופא הסביר היה נוהג בנסיבות העניין ובאם התנהגות הרופא דנן נופלת מרמת הזהירות הנדרשת מהרופא הסביר. המבחן הוא אובייקטיבי - נורמטיבי.
לדעת בית המשפט, אין רופא יוצא ידי חובתו, אם החלטתו נסמכת אך ורק על-פי הממצאים הגלויים בפניו, מבלי שחקר ובירר אחר ממצאים נוספים, הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה. מקרה נדיר אינו בהכרח מקרה שלא ניתן לצפותו. ברי, כי התמודדות רופא עם מקרים שגרתיים וקונקרטיים - קלה ונוחה יותר. יחד עם זאת, אמצעי הזהירות, ששומה על הרופא לנקוט בהם, אינם מתמצים בגבולות הצרים של הטיפול הקונקרטי. עם זאת אין להטיל על רופא לערוך בדיקות ובירורים נרחבים ללא כל סיבה. המבחן השולט בשאלה מתי על הרופא להעמיק חֵקֶר ולברר את העובדות הינו מבחן הרופא הסביר, דהיינו האם בהתאם למידע שהיה בידי הרופא המטפל, רופא סביר היה מעמיק וחוקר.
נדירות המחלה אצל נקבות אינה שנויה במחלוקת. כך גם אין חולק, כי דרך גרימת המחלה, כפי שאירעה אצל התובעת, לא הייתה מוכרת בספרות המקצועית. כשמדובר בפרופ' צ'מקה, הידוע כרופא מומחה בתחום הייעוץ הגנטי וכמי שהתמחה בחקר מחלת ה – ALD, לא ניתן לקבוע לגביו, כי עקב נדירות המחלה, לא חלה עליו החובה לצפותה. לא בכדי בחרו התובעים בפרופ' צ'מקה, אלא בשל מומחיות המיוחדת בחקר מחלה, ניסיונו העשיר בייעוץ גנטי ומקצועיותו הרבה. הם בטחו בו, כי ישכיל למנוע לידת יילוד הלוקה במחלה.
