השופט א' רובינשטיין:
• בית המשפט מתייחס לתכליות הליכי פשיטת רגל: מחד, לסייע לנושים שדרכם בהוצאה לפועל לא צלחה, ולרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולתשלום החובות; מאידך, לשרת את האינטרסים של החייב חדל הפירעון, וקיומו של אינטרס חברתי לאפשר לחייב, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמאלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי.
• צוין כי מתן אפשרות לפשיטת רגל הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים, שכן פשיטת רגל משמעה השתחררות מחובות כלפי הזולת, והנושים עומדים לאבד את כספם או חלק גדול הימנו, ולכן הדבר מטיל אחריות רבה על כונס הנכסים הרשמי בקביעת עמדתו ועל בית המשפט בהכרעתו, שכן אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים.
• על כן אך טבעי הוא שבבואו לבחון את התמונה בכללותה יידרש בית המשפט כדבעי לעניין תום הלב.
• בפרשת גרינברג נקבע כי "אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר".
• בהיות הליך פשיטת הרגל הליך של "חסד המחוקק", יש לדקדק בעניין חובות הגילוי ככל משפטן וחוקתן: התמונה הניתנת לכונס צריכה להיות מלאה, ובמקרה שמסופק החייב באשר לחומר פלוני – יכריע לכיוון מסירתו. זו משמעותו של תום הלב.