|
לפני 29 שנים (בשנת 1979) ולגרסת הנתבעים, נתנו הסבים מתנה כספית לנכדיהם שהיו בעת ההיא קטינים על-מנת שתרכש עבורם דירה בגבעתיים בת שלשה חדרים. בהיות הנתבעים קטינים בעת ההיא, וכנדרש בסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, לצורך ביצוע ואישור העיסקה בשם הקטינים כרוכשים, פנה אביהם לבית המשפט המחוזי בת"א, בבקשה מתאימה ביחד עם אמם, ועתרו כי אביהם של הקטינים יהא רשאי לחתום במקומם על כל מסמך נדרש, לצורך ביצוע העיסקה, והשלמת רישומה אצל רשם המקרקעין ובמינהל מקרקעי ישראל. כשבועיים קודם לרישום זכויות הקטינים כבעלי הזכויות בדירה אצל רשם המקרקעין וביום 10.2.80 נחתם הסכם בין הסבים לבין בתם וחתנם הורי הקטינים , ולפיו בתמורה לרכישת הסבים את הדירה עבור הנכדים, הסבים יוכלו להתגורר בדירה עד סוף ימיהם. כן הוסכם כי ההורים יביאו את הנכדים, בהגיעם לגיל 18, לחתום על התחייבות אשר מאפשרת לסבים להתגורר בדירה עד סוף ימיהם. בשנת 1995, לאחר עשור שבו התגוררו הסבים בחו"ל, ביקשו הסבים מן הנכדים לרשום הערת אזהרה לטובתם בדירה, אשר מעגנת את זכותם החוזית להתגורר בנכס עד סוף ימיהם. משלא השיבו הנכדים למכתב זה פנו הסבים להורים בדרישה משפטית לאכוף את ההסכם משנת 1980, ולפיו ההורים יעשו ככל שלאל ידם בכדי להביא את הנכדים לעגן את זכות המגורים של הסבים בדירה בכתב.
|
|
הסבים גרסו כי אין מדובר במתנה שנתנה לנכדים, אלא בחוזה למראית עין. בשנת 1979 חפצו הסבים לרכוש את הדירה מן המוכרים, אולם המוכרים אשר היו מסוכסכים עימם, לא אבו למכור להם את הדירה. אי-לכך פנו הסבים לבתם ולבעלה, כ"אנשי קש", אשר ירכשו את הדירה עבורם. לטענת הסבים הדירה מוחזקת בידי הנכדים בנאמנות בלבד, והיא אינה שלהם. זאת ועוד, גורסים הסבים: אם הנכדים טוענים כי מדובר במתנה, עליהם מוטל נטל ההוכחה להוכיח זאת. לסבים נכדים נוספים ואין זה סביר כי 'יעדיפו' נכדים מסוימים על פני אחרים. הנכדים גורסים כי התביעה הינה תביעה כספית אשר התיישנה, שכן ההסכם נחתם בשנת 1980, עילת התביעה קמה לסבים בשנת 1995, עת סירבו הנכדים לרישום הערת האזהרה, והתביעה הוגשה כ-11 שנה לאחר מכן. הנכדים גרסו כי דין התביעה להדחות גם לגופה שכן טענת הסבים ולפיה הם, כנכדים, החזיקו עבור הסבים את הדירה בנאמנות אינה יכולה לעמוד וזאת היות וכקטינים לא יכלו להיות נאמנים על נכסים. עוד טענו הנכדים כי אי סבירות טענת ה'נאמנות' נובעת גם מכך שטענה זו נטענה לראשונה בתובענה זו בכתב הסיכומים, וכן כי הסבים מעולם לא גרסו לבעלות על הדירה במשך 25 השנים האחרונות, על אף שכבר במהלכן נתגלע הסכסוך בין ההורים לבין הסבים.
|
|
- דין התביעה להדחות מחמת שיהוי והתישנות - הדירה נרשמה על שם הקטינים בלשכת רישום המקרקעין לאחר קבלת אישור בית המשפט המחוזי בתל אביב עוד בשנת 1979, וההסכם בין ההורים לסבים נחתם בשנת 1980. לפי הסכם זה הסבים נתנו להורים את הכספים לרכישת הדירה, קרי מדובר בעסקה במטלטלין. קרי אין זו תובענה במקרקעין אשר חסינה מפני מחסום ההתיישנות, אלא תובענה במטלטלין. העילה כנגד הנכגדים התגבשה בשנת 1995, אך התביעה הוגשה בשנת 2006.
- אימתי מסתיימת הקניית המתנה? - היות והמתנה אשר נתנו הסבים לנכדיהם הינה כספים לרכישת דירה, והיות ומכוחו של סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968, "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה", והיות ומתן הכספים החל ונסתיים בשנת 1979, הרי שהקנית המתנה נסתימה בשנת 1979. המתנה לא הותנתה בשום תנאי. אך ורק בשנת 1980 התחייבו ההורים להשתדל אצל הנכדים, בבוא היום עם בגרותם, כי ירשמו הערת אזהרה לטובת הסב והסבתא באשר לזכות מגוריהם בדירה. מן הראיות עולה כי לאורך כל השנים התגוררו הסבים בדירה וכי הנכדים לא עשו דבר בכדי למנוע מהם את המגורים בדירה.
- באשר לטענת הסבים ולפיה הדירה נרכשה למעשה עבורם וההורים היו אך ורק 'אנשי קש' למכירת הדירה - טענה זו לא נתמכה בראיות. גם אם לטענה זו הייתה נמצאת אחיזה בחומר הראיות, הרי שטענה זו התיישנה: תביעה במקרקעין מתיישנת בחלוף 25 שנה. יש לדחות את טענת הסבים גם לגופה: הסבים לא הצליחו להראות כי היה זה חוזה 'למראית עין' בלבד. ברם, לו הסבים היו מבקשים צו עשה לרישום הערת אזהרה על שמם וזאת מכוח ההסכם משנת 1980, תביעתם הייתה נענית.
|
|
- בפני השופטת טובה סיוון - בשם התובעים: עו"ד אריה שוורץ - בשם הנתבעים: עו"ד חיה פרס
|
|
