הוצאות ישולמו לפלשתיני שהותרה שהותו בארץ

במאי שנת 2005 פסק השופט י' נועם מבית המשפט המחוזי בירושלים כי תותר שהותם של העותרים, קטינים לא יהודיים, בארץ. בפסק הדין נדונה פרשנות תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 שכותרתה "מעמדו של ילד שנולד בישראל" – בקשר לקטין שנולד בישראל ורשום במרשם האוכלוסין באזור כ"תושב האזור". אגב כך, נדונה גם פרשנות המונח "תושב אזור" בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). כנגד פסק דין זה ופסקי דין נוספים באותו עניין הגיש משרד הפנים שורה של ערעורים, אשר אוחדו בבית המשפט העליון. בפסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים, נקבע כי אין להחיל את הוראות חוק הוראת השעה על קטינים לא יהודים הרשומים במרשם האזור, שנולדו בישראל לאמהות שהן תושבות קבע בישראל, מבלי שיתאפשר להם להוכיח כי חרף רישום זה נמצא מרכז חייהם בישראל. כן נקבע בחלק מפסקי הדין האמורים כי אם ימצא המערער שמרכז חייהם של המשיבים הוא בישראל, הרי שתקנה 12 מחייבת אותו ליתן להם מעמד בישראל. בית המשפט המחוזי פסק הוצאות לטובת הקטינים ואימהותיהם. בחודש דצמבר 2006, בעקבות ההליך, קיבלו הקטינים רישיונות ישיבה. באוגוסט שנת 2008 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של משרד הפנים במרבית הנקודות שבמחלוקת, אולם נקבע כי לשר הפנים עומדת האפשרות "להפעיל את שיקול דעתו הרחב ולבחון באופן פרטני האם נשקף מקטין מסוים, ככל אדם אחר המבקש מעמד בישראל, סיכון ביטחוני". כן נפסק כי בית המשפט העליון יכריע בשאלת ההוצאות בהליך נפרד.

הקטינים ואימהותיהם טוענים כי נאלצו להשתתף בדיונים רבים, ועל כן יש לחייב את משרד הפנים בהוצאות. משרד הפנים טוען כי הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בכדי לברר סוגייה עקרונית לגופה, מה גם שחלק מטענותיו נתקבלו.

דין בקשת משרד הפנים להתקבל בחלקה. מחד-גיסא, נקודת המוצא הינה כי בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם יידחו טענותיו, יחוב הוא בהוצאות יריבו. כך הדבר גם בנסיבות בהן המערער – כרשות ציבורית ביקש לבחון צדקתה של מדיניות והכרעה משפטית בשורה של מקרים ספציפיים. אין גם חולק כי הסעד הפרטני ניתן למבקשים המשיבים. מאחר שמרבית טענות המערער נדחו על-ידי בית משפט זה, אך מתבקש הוא שהמערער ישא בהוצאות המשיבים. יחד עם זאת, מפסק דינו של בית משפט זה עולה כי חלק מטענות המערער התקבלו. ברי גם כי דובר בסוגייה עקרונית שהצריכה בירור והכרעה בערכאה העליונה. בשקלול כלל הנתונים שלעיל, הכף נוטה לחייב המערער בהוצאות המשיבים שנדרשו כאמור להגיב לערעור, להגיש כתבי בית דין ולהופיע בדיונים, תוך שעיקר הקביעה של בית המשפט קמא בפסק דינו, נותר על כנו. אשר לשיעור ההוצאות, הרי שבשים לב לחשיבות ההכרעה התקדימית בהליך ולנהוג והמקובל בנדון, יעמוד חיובו של המערער בשכר טירחת עורך דין של המשיבים על-סך של 10,000 שקלים.