המערערת, אזרחית גרוזיה, נכנסה לישראל ביום 7.9.07 למטרת סיעוד למעסיקה ספציפית, כשבידה אשרה תקפה (מסוג ב/1) עד ליום 26.12.07. כעבור כחודש (ביום 10.10.07) הודיעה המעסיקה, כי המערערת הפסיקה את עבודתה באופן חד צדדי. בשימוע שנערך ביום מעצרה (9.11.08) טענה המערערת, כי עבדה אצל המעסיקה שלושה חודשים ומאז אינה עובדת. למחרת היום (10.9.08) הוצא נגד המערערת צו הרחקה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952. בהמשך (בפני בית הדין לביקורת משמורת) חזרה המערערת על הטענה שעזבה את מעסיקתה אחרי שלושה חודשים, אך הוסיפה כי עבדה אצל מעסיק אחר בהרצליה (שאת פרטיו לא מסרה) במשך ארבעה חודשים ומאז אינה עובדת.
בית הדין לביקורת משמורת הורה על השארת המערערת במעצר, אשר ממנו תשוחרר אם תאמת את טענתה כי היא עובדת אצל משפחה, ותציג את פרטי המעסיק. ביצוע צו ההרחקה נדחה בשבעה ימים שבהם נתנה למערערת שהות להמציא הוכחות לעבודתה.
המערערת הגישה עתירה מנהלית, בה עתרה לביטול צו ההרחקה. נטען, כי המערערת הגיעה לישראל לפני כשנה בלבד, וכי "על מנת להגיע לארץ העותרת שילמה כספים רבים". עוד נטען, כי המערערת "פועלת נחרצות למציאת מעסיק וקיים סיכוי גבוה וטוב כי עם שחרורה תחל לעבוד". לאור אלה - ובהתחשב בתקופת השהייה הקצרה, ביתרת מכסת השהייה האפשרית ובעלויות ההגעה לישראל - התבקש ביטול צו ההרחקה ומתן אפשרות להסדרה חוקית של השהייה בישראל.
עתירה זו נדחתה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי מצא בית המשפט כי הצהרותיה של המערערת באשר להיקף עבודתה בישראל לא היו מהימנות. במישור המשפטי נקבע כי גם אם טענותיה בדבר מקום עבודתה נכונות, יש לדחות את העתירה. נקבע כי המערערת התנהלה בחוסר תום לב. כך ביחס לניסוח העתירה - שהוגשה ללא פירוט פרטי המעסיקים הנטענים, מועדי ההעסקה וסוג העבודה שבוצעה; וכך ביחס לסתירות בין הגרסה בעתירה לגרסה שהוצגה בשימוע, ומהן עולה ספק באשר למקומות עבודתה. עוד הוזכר, כי המערערת אינה עומדת בנהלי משרד הפנים בכל הנוגע לזכות לחפש מעסיק חלופי - ושהיא אינה טוענת אחרת.