הבעלות בבניין נתחלקה בין המערערת ו-13 יורשים נוספים. חלקה המדויק של המערערת בבניין היה 8.173%. בבניין היו מצויות 15 דירות וכן זכויות בניה לא מנוצלות.
קיימת מחלוקת בין הצדדים אם אחת מהדירות שימשה כמשרד. הבית לא היה רשום כבית משותף ובין הבעלים השונים לא נערך הסכם ייחוד דירות.
בעקבות בקשה לפירוק השיתוף בבניין הורה בית משפט השלום על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הבניין ומינה לצורך זה כונסי נכסים. כונסי הנכסים פנו לפרופ' אהרן נמדר לייעוץ בתחום המס. בעצתו, הכינו כונסי הנכסים טיוטת הסכם לצורך ייחוד דירות. רוב מקרב הבעלים התנגדו לעריכת ההסכם והוא לא יצא אל הפועל.
לאחר מכן, ביום 30.12.2002, נערכה עסקה שבמסגרתה מכרו המערערת וארבעה בעלים נוספים את מלוא זכויותיהם לבעלים של יתרת הזכויות בנכס. בעת הגשת הדיווח על העסקה למנהל מס שבח, ביקשה המערערת פטור מלא ממס שבח בהתאם להוראת סעיף 49ב(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק).
ביום 4.9.2003 הנפיק המשיב שומה זמנית שהעניקה למערערת פטור מלא ממס על התמורה שקיבלה במכירה. ביום 24.5.2004 הנפיק המשיב שומה מתוקנת, לפי הוראת סעיף 85 לחוק, שבמסגרתה הוענק למערערת פטור חלקי בלבד. הפטור החלקי ניתן בעבור סכום שמשקף את חלקה היחסי (שחושב לפי שיעור זכויותיה) של המערערת בתמורה שנתקבלה בעבור מכירת הזכויות באחת מהדירות בבניין; ואילו יתרת תמורת המכירה חויבה במס שבח. המערערת הגישה השגה על שומה זו. משנדחתה ההשגה, הביאה המערערת את המחלוקת להכרעתה של ועדת הערר שנתנה את פסק הדין נשוא ערעור זה.
בפסק הדין קבעה וועדת הערר כי בדין פעל המשיב כאשר העניק למערערת פטור חלקי בלבד היות ולא נתקיים בעניין זה מבחן השליטה משהוכח מעל לכל ספק כי לא ניתן היה לבצע ייחוד ו/או חלוקה, כיוון ש-80% מבעלי הזכויות התנגדו לכך.
