"קיים הגיון בשיטה הנקוטה בידי המשיבים כפי שתוארה לעיל, היינו ביצוע השומה לאחר ההמתה, שכן נהיר הקושי במיון וסימון עדר בעל 1,300 ראשים, בעוד בעלי החיים נעים באופן חופשי במרחב שהוקצה להם. סימון בתנאים שכאלו, גורם טרחה מיותרת ועלול בקלות להביא לידי טעות, לעומת סימון בעלי החיים לאחר המתתם בהיותם נייחים".
דברים אלו נאמרו (יום ב', 8.6.09) על-ידי שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, צילה צפת, בבקשה לצו מניעה שהגישו בעלי חוות עיזים "משק טופז" כנגד הממונה על השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, ולפיו, אומדן שוויין של העיזים בעדר ייעשה
טרם ההמתה ולא
לאחריה, וזאת מנסיבות כלכליות טהורות ולפיו האומדן יהא מדויק יותר בעוד העיזים בחיים מאשר במותן. השופטת צפת, כאמור, מצאה כי קל יותר לספור, למיין, לסדר ולאמוד שווי של עיזים כאשר הן במצב "נייח" ודחתה את הבקשה.
בשולי הטקסט קשה שלא לחוש מוטרדים מן הרטוריקה בה הצד אשר מבקש לדחות את המתת העיזים עושה זאת מטעמים קנייניים גרידא, והצד אשר מבקש להמיתן מהר דן ב"תועלת" שבספירה/מיון/בדיקה של עיזים מתות. חתן פרס נובל וניצול השואה, אלי ויזל, אמר כי "בשביל בעלי החיים כל יום הוא יום השואה". ארגונים לזכויות בעלי חיים גורסים, כי אי-הרגישות לסבלם של בני אדם בעולם היא השתלשלות מתבקשת מאי-רגישותם של אנשים לסבלם של בעלי חיים. הם טוענים כי אילמלא בני אדם היו מתייחסים לבעלי חיים כאל מוצרים לשירות האדם, השואה לא הייתה מתרחשת, שכן כאשר הנאצים כלאו את היהודים בקרונות, הם השתמשו באותן פרקטיקות שבהן השתמשו כאשר הובילו בהמות להשמדה.
