העותרות, ברק ונטויז'ן, מצביעות על העובדה, שטרם שהאריך משרד התקשורת לשנתיים את רישיון השימוש של קווי זהב וסמייל בשתי הקידומות, הוא לא זימן אותן להשמיע את דברן.
לטענתן, בעשותו כן, משרד התקשורת לא עמד בנטל חובת השימוע - החובה החלה על רשות שלטונית לשמוע אדם או גוף טרם תקבל החלטה שעלולה לפגוע בו. לדברי החברות, ההחלטה להאריך את רישיון השימוש של קווי זהב וסמייל בשתי הקידומות לתקופה של שנה נוספת, פוגעת בהן ישירות שכן היא מקנה להן יתרון תחרותי.
לטענתן, ישנה בהארכה היתירה לקבוצת קווי זהב - סמייל פגיעה באינטרס הציבורי לתחרות חופשית, כשמשרד התקשורת נוהג איפה ואיפה בגורמים שונים בשוק - לזה מאריך ולשני מקצר. עוד הן טוענות כי התנהלות משרד התקשורת מפלה ופוגעת בשוויון.
לטענת משרד התקשורת, דין העתירה הוא דחייה על הסף, שכן היא לא עומדת בכלל, על פיו עתירה לבג"צ תידחה אם לא הוגשה מתוך ניקיון כפיים. לדברי המשרד, לאחר שאושרה ביום ה- 3/1/2007 לשתי הקבוצות הארכת תקופת השימוש בשתי הקידומות לשנה נוספת, עדיין יכלו העותרות, ברק ונטויז'ן, כפי שעשו קווי זהב וסמייל, לבקש ארכה יתירה. הן בחרו שלא לעשות כן,ומשלא ציינו בעתירתן שלא מימשו אפשרות שעמדה בפניהן, הרי שאינן נוהגות בתום לב, אינן עומדות בנטל "ניקיון הכפיים". עוד טוען משרד התקשורת, כי הנסיבות בשטח, קרי, כמות הלקוחות והיקף ההשקעה בתשתיות, שהשקיעה קבוצת קווי זהב -סמייל, מצדיקות את הארכה היתירה בה זכתה, בעוד שהנסיבות בשטח אינן מצדיקות ארכה יתירה לקבוצת נטויז'ן - ברק, והנסיבות הנ"ל, הן, ולא גישה מפלה וחסרת שוויון - שהובילו למדיניות שונה ביחס לשתי הקבוצות.
לדברי קבוצת סמייל - קווי זהב, חובת שימוע לחברה חלה כאשר החלטה שלטונית עלולה לפגוע בה ישירות, אך אינה חלה כאשר הרשות מיטיבה עם חברה מתחרה, ומשכך נהג משרד התקשורת כראוי, ודין החלטתו להתקיים. אף היא, כמשרד התקשורת, תלתה את הבדלי המדיניות שנהג משרד התקשורת בשתי הקבוצות בתשתיות השונות.