|
בשל הגידול הטבעי של ישוב כרם מהר"ל פעלו גורמים בישוב החל מאמצע שנות התשעים להרחבתו. מנהל מקרקעי ישראל נרתם לפעולות הישוב וניאות לשנות את ייעודן של מספר קרקעות מיעוד חקלאי ליעוד בניה. תוכניות ההרחבה לגבי מגרשים 301 ו-339, מושאי עתירה זו, פורסמו בשנת 1998, ולא נרשמה התנגדות להן. בשנת 2002 נרכשו זכויות החכירה והפיתוח לצרכי בניית מגורים על שם הקונים. השטח מוגדר על-ידי רשות העתיקות כאתר ארכיאולוגי, ומשכך טעון אישור הרשות על-מנת לבנות בו. הרשות מצידה, אישרה את הבניה בשטח, לאחר שביצעה חפירות בהן מצאה שרידי יישובים מהמאה הרביעית לפני הספירה והלאה עד לתקופת תחילת המנדט הבריטי. בשטח נמצאו, בצד קברים עתיקים, מספר קברים רצנטיים – קברים שאינם עתיקים, מסוף תקופת המאה ה-19. משנמצאו קברים בשטח העבירה רשות העתיקות את המידע למשרד הדתות, שאישר את הבניה תחת שני סייגים: לא תבוצענה חדירות אל עומק האדמה, מה שעלול לפגוע בקברים והבניה תבוצע בפיקוחו של נציג משרד הדתות. למרות שהבניה העתידית, על כל אישוריה, פורסמה במלואה כבר בשנת 2002, רק בשנת 2004 , כאשר החלו הדחפורים לפעול בשטח, עתרו חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בע"מ ושאר העותרים, אזרחים שטוענים שקרובי משפחתם טמונים בשטח לבית המשפט השלום בחיפה בבקשה למתן צו מניעה לעבודות בשטח. בית המשפט השלום נתן צו מניעה אולם חזר בו משהגיע לכלל מסקנה שאין בידיו את הסמכות ליתן צו שכזה. עקב כך בוצעה העתירה לבג"צ, שנתן עד לתום הכרעתו צו מניעה זמני לשינוי המצב בקרקע.
|
|
לטענת העותרים, יש לאסור כל פעולת בניה בשטח שכן מצוי בו בית – קברות מוסלמי, ובניה על שטח בית קברות היא פגיעה בכבוד המת. בנוסף הם טוענים כי בניה באתר בו קבורים קרוביו של אדם שעדיין בין החיים מהווה פגיעה חוקתית הן בכבוד המת – הן בכבוד החי. עוד לדבריהם, בניה בבית קברות עומדת בניגוד לחוק השמירה על מקומות קדושים ובניגוד לערכי העולם המערבי בכלל וערכי מדינת ישראל בפרט. לדברי המשיבים, כלל לא הוכח שיש בית קברות באתר. אין בו ולא היו בו מעולם מצבות, מעולם לא באו אנשים לפקוד קברים באיזור, אלא מדובר באדמת בור, שדה פתוח ותו – לא. אף לא הוכח כי קרובי העותרים קבורים באיזור. העותרים כלל לא מילאו בתצהיר העובדות, המחויב בעתירה לבג"צ, פרטים, אפילו לא לכאורה בדבר הימצאות קרוביהם הטמונים באתר. בנוסף טוענים המשיבים שיש לדחות את העתירה בשל אי מיצוי הליכים – הלכה בבג"צ על פיה לא ניתן לעתור לבג"צ בנושא טרם ניסו העותרים לפתור את הבעיה הטמונה בו באמצעים הסבירים העומדים לרשותם מחוץ לבג"צ. לדברי המשיבים, העותרים מעולם לא הביעו התנגדות באי-איזו ועידה לביצוע הבניה, חרף הפרסום כדבעי שביצעו הרשויות על-פי החוק והצדק. עצם העובדה שהעותרים עתרו שנים לאחר שהחלו פעולות לקידום הבניה באתר מהווה "שיהוי" – עילה בבג"צ שעל פיה אם לא הוגשה עתירה ברגע הראשון שבו נודעו עילות העתירה, יש לדחות את העתירה. כך לדברי העותרים, שטוענים שישנו חוסר תום לב מצד העותרים, שצפו מנגד, מבלי לפצות פה, בועידות דנות, בחוזים נחתמים ובכספים מועברים לצורך הבניה בקרקע, ורק כאשר החלה הבניה בפועל הרעישו בדבריהם. בנוסף טוענים המשיבים כי מאחר והסעד המבוקש – אי בניה על כל הקרקע נתמך בשתי עילות: האחת איסור בניה בשטח בית קברות והשנייה פגיעה בקברי קרובי משפחה של העותרים, דין העתירה להידחות שכן אין בית קברות באתר מחד, ומאידך, לגבי הקברים הרצנטיים, החדשים, שלגביהם ישנו חשש, אף כי לא הוכח ולא נטען אפילו בתצהיר, שהם קברות קרובי המשיבים, קיבלו המשיבים על עצמם שלא יבנו בשטחם, אלא שטח הבניין ייעצר בסמוך לאזור הקברים.
|
|
השופטת איילה פרוקצ'יה בהנמקות פסק דינה מצביעה על התנגשות בין שתי זכויות חוקתיות שהועלו בעתירה: זכות הקניין והזכות לכבוד של המת ושל החי. לדבריה האיזון בין שתי הזכויות מעלה שאלות חריפות שחריפותן אך גוברת כאשר ההתנגשות בין הזכויות נוצרת על-רקע של קרקעות בישראל, שבה קרקעות אטרקטיביות לבניה אינן מן הנפוצות. אמנם, היא כותבת, שבמקרה דנן ההתנגשות אינה כה חריפה מהטעם שלא מדובר בבית קברות רשמי או אתר שעד לביצוע החפירות היה ידוע לרשויות שמצויים בו קברים. בנוסף, לדבריה, עצם העובדה שהעתירה הוגשה בשיהוי מלמדת שהדחף של העותרים למניעת הבניה בשטח לא היה חזק, מה שמלמד, אולי, על פגיעה סובייקטיבית חלשה בזכותם לכבוד, דבר שמפחית את ההתנגשות בין שתי הזכויות. אור להתנגשות החוקתית "המופחתת" ולעובדה שהמשיבים ניאותו לבנות שלא מעל לקברים חדשים, רצנטיים, סוברת השופטת פרוקצ'יה שבין כה הושג איזון בין שתי הזכויות החוקתיות כשמצד אחד בעלי הקניין בקרקע בונים, ומנגד הטוענים לפגיעה בקברות קרוביהם השיגו את מבוקשם – שלא יבנו מעל קברות יקיריהם. את התעקשותם של העותרים שלא ייבנה בכל שטח המגרש מכיוון שהוא, לטענתם, בית קברות, דוחה השופטת, שכן הוכח על-ידי המשיבים כי מעולם, עד למועד התחלת העבודה בשטח לא הוגדר המקום כבית קברות, לא על-ידי המדינה ואף לא על-ידי השלטון הקודם – הבריטי. מאידך, אור לכך שהמשיבים ניאותו שלא לבנות מעל לקברות החדשים, כותבת השופטת, שלמעשה, הושגה מטרת העותרים: שלא יבנו מעל לקברות יקיריהם, ושהתעקשותם שלא ייבנה כלל באתר, שאינו בית קברות, ולאחר שלפנים משורת הדין המשיבים עצמם פעלו על-מנת שלא תהיה בניה מעל הקברים, היא בגדר קיצוניות. כך היא כותבת : "התנגדותם של העותרים לפתרון המעשי שהוצע על-ידי המשיבים 2 עד 4 ונתקבל על-ידי המדינה ורשות העתיקות אינה עומדת במבחן האיזון החוקתי הסביר הנדרש במקרה זה. היא משקפת גישה קיצונית ובלתי מאוזנת, שאיננה הולמת את המורכבות החוקתית במישור המושגי וסוטה מהצורך ליישב בין השיקולים הנוגדים בדרך של פשרה וויתור הדדי. יתר על כן, במקרה זה הפתרון המעשי של התאמת תוכניות הבנייה לממצאים שנמצאו בשטח, מותיר את הקברים הרצנטיים שנמצאו כל כולם מחוץ לשטחי הבנייה, ובמובן זה תואם פתרון זה לרוח הסעד המבוקש בעתירה, על-פי מהותו".
|
|
העתירה נדחתה. צו המניעה הזמני לבניה בקרקע בוטל.
|
|
- בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ - בפני השופטים : איילה פרוקצ'יה, אסר חיות, דבורה ברלינר - בשם חברת אל אקסא,אסעד חסן מוחסן וחליל וזיד סלים דרויש עו"ד מוחמד אגבריה - בשם המשיבים כרם מהר"ל,יורם ואורלי שטטנר,מנחם יובל,מדינת ישראל/מנהל מקרקעי ישראל,רשות העתיקות,משרד הדתות עוה"ד יובל רויטמן,יהודה וישניצקי,איתי רביד,יורם בר סלע,רדואן בדיחי
|
|
