רוח השוויון מנשבת במפרשי התביעה הנזיקית

ביום ה - 30.1.04, בהיותו בן 10, נפגע המערער על ידי רכב, ומאז הוא צמח. משפחתו של הנפגע - אביו, ישראלי תושב מזרח ירושלים, ואימו, שוהה בלתי חוקית בארץ, הגישו בשמו תביעת פיצויים כנגד חברת הביטוח של נהג הרכב הפוגע, שלא כפרה בחיובה לשלם פיצויים לנפגע, אך השיגה על גובהם של הפיצויים שתבעה משפחת הנפגע ביחס למספר ראשי נזק כדלקמן:

• בעניין פיצוי בגין סבל וכאב – טענה חברת הביטוח, על סמך חוות דעתו של פרופסור שטיינברג, כי מניין שנות חיי הנפגע עתיד להתארך עד לכשבע שנים מיום התאונה. כלומר עד לשנת 2011 , ומשכך עליה לשלם פיצוי בגין סבל של שבע שנים בלבד. זאת בעוד שמשפחת הנפגע, בהסתמך על חוות דעתה של דוקטור פרבר, טענה כי חיי הנפגע עתידים להימשך עד לשתים עשרה שנים מיום התאונה, ולכן על חברת הביטוח לשלם עבור שתים עשרה שנות סבל וכאב. בית המשפט, תחת הגישה שכאשר יש להכריע על סמך נתונים סטטיסטיים, יש לקבל את הנתון שיטיב עם נפגע, העמיד את שומת המניין המשוער של שנות חיי הנפגע על אחת עשרה שנים מיום התאונה.

• בעניין פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות - פיצוי המוקנה לנפגע שאינו מסוגל לעבוד או שמסוגל עקב הפגיעה לעבוד בעבודה שמכניסה שכר פחיתיי, המשולם על פי חישוב הסתברותי של כל השכר שיכל הנפגע להרוויח לו לא היה נפגע, כאשר מחסרים מסכום זה את ההוצאות המשוערות שהיה מוציא לצרכי חייו - טענה חברת הביטוח כי מכיוון שהנפגע הוא תושב השטחים, שלו לא היה נפגע, יש להניח שהיה מתפרנס ממקור תעסוקתי בשטחים, הרי שיש להניח שהיה משתכר למטה מהשכר הממוצע במשק הישראלי ומשכך יש לחשב לו שכר משוער פחיתיי, של פלשתינאי מהשטחים. זאת בניגוד לעמדת המשפחה שטוענת כי מכיוון שאביו של הנפגע הוא אזרח ישראלי, הרי שיש להניח שאף הנפגע, לולא התאונה, היה מתאזרח בישראל, ומשכך יש לחשב את השכר שמסתבר שהיה משתכר לולא התאונה על פי השכר הממוצע בישראל, ולא בשטחים. בית המשפט יצר מעין נוסחת ביניים, ובהתחשב בעובדה שהנפגע אינו אזרח ישראלי, הניח שלכל היותר, לולא הפגיעה, היה הנפגע זוכה למעמד של תושב ישראל בשל אזרחותו של אביו, מה שהיה מקשה עליו במציאת עבודה ומצמצם את אפשרויותיו, והעמיד את הפיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות על הסך של 4500 ₪ לחודש.

• בעניין הוצאות ניידות דחתה חברת הביטוח את טענות תביעת המשפחה לרכישת רכב מיוחד מסוג VAN עבור התניידות הנפגע, וטענה שמכיוון שהנפגע אינו מתקשר כלל עם סביבתו, הרי שאין לו שום תועלת מנסיעות או טיולים, ומשכך עליה לשלם רק עבור נסיעותיו לטיפולים, שאינן תדירות, ושעלותן נמוכה בהרבה מעלות הרכב שתבעה המשפחה. בית המשפט קיבל בעניין זה את טענות חברת הביטוח והעמיד את הפיצוי בגין הסעת הנפגע לטיפולים על הסך של 700 ₪ לחודש.

מלבד זאת פסק בית המשפט לטובת המשפחה פיצויים עבור עובד סיעודי צמוד ועזרה במשק הבית בסך 13,000 ₪, פיצוי עבור הוצאות דירה מרווחת יותר, אליה עברה המשפחה בהתאם לצורכי הנפגע והחזר הוצאות רפואיות למשפחה. מנגד דחה בית המשפט את תביעת המשפחה בגין אבדן הכנסה בשל טיפול בנפגע, שכן לא הוכח שיש להם מקור פרנסה שנטשו לצורך הטיפול. כמו כן, נדחתה תביעתם לתשלום עבור הוצאות מיזוג. המשפחה סברה שהפיצויים שנפסקו נמוכים מדי ואינם משקפים את גובה הנזק, וחברת הביטוח, ההיפך – סברה ששומת הפיצויים מופרזת. מכאן ערעור המשפחה והערעור שמנגד, מטעם חברת הביטוח.

שני הצדדים מבקשים לבטל את החלטת בית המשפט קמא, על פיה יש להניח שהנפגע יחיה אחת עשרה שנים מיום התאונה, ומשכך על חברת הביטוח לשלם עבור אחת עשרה שנות סבל וכאב. לדברי המשפחה, מכיוון שהמחקר שעליו הסתמכה המומחית הרפואית מטעמם, דוקטור פרבר - על פיו עתידים, על פי הסטטיסטיקה, חייו של הנפגע להתארך עד לכדי 12.2 שנים מיום התאונה - הוא המחקר העדכני ביותר בתחום, ומכיוון שבית המשפט עצמו בערכאה קמא קבע שבעימות המבוסס על סטטיסטיקות יש להכריע על פי זו המיטיבה עם הנפגע, הרי שיש לקבוע שהנפטר, על פי הסברה, יחיה 12.2 שנים מיום התאונה ולא אחת עשרה שנים כפי שהאריך בית המשפט קמא, ומשכך על חברת הביטוח לשלם פיצוי בגין 12.2 שנות סבל וכאב, ולא אחת עשרה כאמור בפסק הדין של ערכאה קמא. לעומתם טוענת חברת הביטוח, שאור לחוות הדעת שהביאה מטעם המומחה הרפואי הפרופסור שטיינברג, סביר להניח שנפגע לא יאריך ימים אל מעבר לשבע שנים מיום התאונה,ומשכך עליה לשלם עבור סבל וכאב רק בגין שבע שנים. בעניין שומת אבדן ההשתכרות טוענת המשפחה כי יש לשום את אבדן השתכרות הנפגע על פי השכר הממוצע הגבוה של המשק הישראלי, ולא הפלסטיני שכן ערכאה קמא סטתה מההלכה שנקבעה במקרה זהה ב - ע"א 1754/04 עווידה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, על פיה באם נפגע קטין תושב מזרח ירושלים, שומת אבדן השתכרותו תיקבע על פי השכר הממוצע במשק הישראלי, לא הפלשתינאי, ולא על פי נוסחת ביניים, כפי שיישם בית המשפט קמא. מנגד טוענת חברת הביטוח, כי על מנת שיושם אבדן השתכרות של נפגע על פי השכר הממוצע במשק הישראלי על הנפגע להתגורר בישראל ולהיות, לולא הפגיעה, מי שיכול להשתלב בשוק העבודה הישראלי. מכיוון שהנפגע אינו תושב ישראל, הרי שסיכוייו, אף טרם הפגיעה, להשתלב במשק הישראלי נמוכים, ומשכך צדק בית המשפט קמא בשומו 4,500 ₪ לחודש בגין אבדן השתכרות, על פי נוסחת ביניים המשלבת בין השכר הממוצע הפלסטיני לבין זה הישראלי לעניין הוצאות רכישת רכב מסוג Van – טוענת המשפחה שמכיוון שבית המשפט קמא הכיר בעדיפות שבטיפול בני המשפחה עצמם בנפגע על פני טיפול מוסדי, היה עליו לחייב את חברת הביטוח בתשלומי הרכב, שכן טיפולם הרצוף בנפגע מחייב אותם להיות עימו בכל עת, וללא הרכב ייכבלו הם לבית שכן לא יוכלו לנייד עימם את הנפגע. בעניין הוצאות סיעוד – המשפחה טוענת שיש להגדיל את הסכום שנפסק לאם בגין טיפולה בנפגע, שכן בעוד שהאם מטפלת בבנה בהיקף של 12-16 שעות ביום, נפסק לה סכום רק כפי שנפסק במקרה אחר (ע"א אקסלרד נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ) עבור טיפול מצומצם של 3-4 שעות בלבד. לדברי המשפחה יש לשלם לאם הנפגע עבור כל שעת טיפול כפי ששולם לאם בפסיקה לעיל. מנגד, חברת הביטוח טוענת כי ראוי עוד להפחית מהסכום שנפסק לאם הנפגע, שכן בפסיקה האמורה דובר באם ישראלית, ששכרה נישום על פי הפסד שכר בישראל שהפסידה האם עקב הטיפול בבנה, בעוד שבמקרה דנן מדובר באם פלשתינאית, שהפסד השתכרותה בגין הטיפול בבנה הוא בהתאם לשכר הנמוך יותר ברשות הפלשתינאית. לגבי הוצאות מיזוג האוויר, הוצאות שלא זכתה בהן המשפחה בערכאה קמא בשל העובדה שלא סיפקה ראיות בגין הוצאה זו, טוענת המשפחה שטעה בית המשפט בקבעו כי היעדר הוכחת גובה הוצאות מיזוג האוויר שומט את תביעתה, שכן, לדבריה, הוצאות מסוג זה נישומות על פי השערה, אומדנה, ודי בכך על מנת להקים את התביעה. לדברי חברת הביטוח, לא רק שיש להביא גם בתביעת הוצאות מסוג זה ראיות בגובה העלות, אלא שאין הנפגע זקוק כלל למיזוג האמור.

בית המשפט העליון, אור למדיניותו על פיה עליו להימנע מלהתערב בערעור על קביעת נזק אף במקרה בו נפלה טעות בערכאה הראשונה, אלא אם כן הטעות חריפה, נמנע מלפתוח את הדיון מחדש, למעט בעניין הערכת אבדן כושר ההשתכרות בו מצא כי נפלה טעות חריפה והכריע שיש לאמוד את אבדן כושר ההשתכרות של הנפגע על פי השכר הממוצע במשק הישראלי, ולא כפי שקבעה ערכאה קמא, על פי נוסחת ביניים המשלבת בין השכר הממוצע במשק הישראלי לבין השכר הממוצע במשק הפלשתינאי. בהנמקת פסק דינו כותב השופט אליקים רובינשטיין שהכלל בחישוב אבדן כושר השתכרות לקטין שנפגע קובע שיש, בהיעדר ראיה לסתור, להתייחס אל הקטין כאל מי שעתיד להשתלב בשוק העבודה הישראלי ולהשתכר לפחות את השכר הממוצע במשק הישראלי. לדבריו, במקרה דנן מדובר בבנו של אזרח ישראלי, ומשכך ישנם סיכויים שיוכר כתושב או אפילו כאזרח, מה ששומט את הקביעה שהוא עתיד היה להיתקל בקשיים במציאת עבודה. לדברי השופט רובינשטיין, הקביעה שבשל היות הנפגע אזרח הרשות הפלשתינאית הייתה נמנעת ממנו השתלבות מלאה ומוצלחת בשוק העבודה הישראלי, למרות שאביו אזרח ישראלי, ומשכך סביר שהיה הנפגע, לולא התאונה, מתאזרח בעצמו (מה שאולי ייעשה בפועל באמצעות משפחתו) או, לכל הפחות, היה מוכר כתושב מקבעת מגמות של אפליה, המורות כי ,לכאורה, בן מיעוטים עתיד מראש ומלפנים לכישלון, אפליה אותה הגדיר בפסק דין אחר (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו חנא) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין כחמורה שבאפליות. כך המשנה לנשיאה שם: "לשיטתי, הניסיון לקבוע קבוצות אוכלוסייה מסוימות, שלגבי ילדיהן תקום הנחה א-פריורית של חדלות או דלות - דינו להיכשל. אל לנו לדון את הקטין לגורל מסוים אך בשל הסביבה בה גדל, השכלתם ופרנסתם של הוריו, מינו או המוצא הגזעי או האתני אליו הוא משתייך. אין נפקא מינא אם לפנינו ילדה או ילד, אם הוא בן למשפחה מבוססת או עשירה, אם הוא עולה חדש או יליד הארץ, אם מקום מגוריו מבוסס או נחשל או אם בן מיעוטים הוא. חישוב הפיצויים על-פי שיוך קבוצתי יוצר הפליה מחמת דת, גזע, לאום או מין. הפליה זו הוגדרה במשפטנו "הקשות שבהפליות".

הערעור התקבל חלקית. שומת אבדן כושר ההשתכרות של הנפגע תתוקן - היא תחושב על פי השכר הממוצע במשק הישראלי. חברת הביטוח תישא בשכר טרחת עורך דין המשפחה. לצורך קביעת גובה התשלומים יוחזר הדיון לערכאה קמא .

- בבית המשפט העליון - בפני השופטים : אליקים רובינשטיין, סאלים ג'ובראן, המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין - בשם המערערים אחמד מוגרבי ואיהאב ואחמד קסואני : עו"ד איון זקנון - בשם המשיבה אליהו חברה לביטוח בע"מ : עו"ד שאול איבצן