|
מה דין טענת הבנק באשר ל'מעשה בית דין'? - דין טענת המניעות של הבנק להתקבל - ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, [פורסם בנבו], תק-על 2009(1), 3239 נפסק כי כאשר מוגשת תביעה על הנתבע להתגונן, ואם לא עשה כן, מנוע הוא מלהעלות את טענותיו שיכול וצריך היה להעלותן בפני בית המשפט במסגרת ההליך הקודם, והסיבה שבעטייה הוא נמנע מלעשות כן, אינה מעלה או מורידה לצורך היווצרות המניעות.
- תכליתו של כלל 'מעשה בית דין' - מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון.
- מעשה בית דין חל גם על טענה שלא נטענה - מדברי השופט רובינשטיין בפרשה אחרת: "העובדה שבית משפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיוצרות מעשה בית דין בעניינה. לדידי, השאלה מדוע לא נדונה הטענה לגופה - האם כיוון שלא נטענה בכתב הגנה שהוגש, או כיוון שנכללה בכתב הגנה שלא הוגש, או בשל אי-התייצבות בעל הדין - אינה עיקר. הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין הייתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן".
- על התובעים חל השתק - "הדברים שנאמרו שם יפים הם לענייננו, שכן התובעים העלו את כל טענותיהם לרבות הטענה בדבר התניית שירות בשירות וחיוב בריבית לפי 360 ימים בשנה, במסגרת הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה על ידם בתביעה הראשונה. אולם, לאחר שניתנה החלטה בבקשתם, הם בחרו לשבת בחוסר מעש ולא הפקידו את הערבות הבנקאית שנקבעה כתנאי למתן רשות להתגונן, ומאידך לא הגישו ערעור על ההחלטה הנ"ל. בכך הם איבדו את זכותם להעמיד מחדש טענות אלה ל"הכרעה שיפוטית" על-פי ההלכה שנקבעה בעניין וינשטיין הנ"ל, מחמת מניעות, ואין נפקא מינא אם טענות אלה נידונו והוכרעו לגופן בהליך הראשון. מסקנה זו מתבקשת גם לאור שיקולי מדיניות משפטית, שכן התעלמות מקיומו של מעשה בית דין בסיטואציה שכזו, יוצר מצב לפיו בעל דין יכול להיכנס לשערי בית המשפט מהדלת האחורית, תוך התעלמות מתמרור איסור כניסה שהוצב בפניו בדלת הראשית. ברי הוא כי תוצאה זו אינה רצויה ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט".
- האם היה על הנתבעים להעלות את טענת המניעות בהזדמנות הראשונה שהייתה להם? - "אמנם לא ניתן להתעלם בענייננו מהעובדה כי פסק הדין בתביעה הראשונה ניתן במהלך ניהול המשפט בתביעה הנוכחית (אך בטרם נשמעו הראיות בה), אולם אין בכך בכדי לשנות מהמסקנה הנ"ל, שכן, על-פי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, בשל מעשה בית דין".
- התובעים מנועים מלהעלות טענותיהם בשנית במסגרת תובענה זו - "לאור האמור לעיל הנני קובעת כי לתובעים הייתה שעת כושר לטעון את טענותיהם בעניין התניית שירות בשירות וחיובי ריבית במסגרת התביעה הראשונה, אך משיקולים השמורים עימם, הם בחרו שלא למצות זכות זו. בכך, הם איבדו את זכותם להיזקק לטענות אלה ולהעמידן מחדש להכרעה שיפוטית במסגרת התביעה דנן מחמת מניעות, מה שמוביל לדחיית התביעה שהוגשה על ידם".
מה דין טענת התובעים כי הבנק התנה שירות בשירות? חרף קבלתה את טענת מעשה בית דין של הבנק, נדרשה השופטת גם לטענת 'התניית שירות בשירות', אשר העלו הלקוחות כנגד הבנק: - המסגרת הנורמטבית - הטענה בדבר התניית שירות בשירות נסמכת על הוראת סעיף 7 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981הקובעת כי: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". עם זאת, כבר נפסק כי "אי כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה, שאינה נחשבת כטעות המקנה זכות ביטול על-פי הוראת סעיף 14 (ד) לחוק החוזים" (ראה ת.א (נצ') 994/89 עדי ביבי נ' בנק הבינלאומי הראשון (לא פורסם)).
- האם במקרה הנדון התרחשה 'התניית שירות בשירות'? - תצהירו של מר אהרון סירוק, ששימש כראש צוות במחלקה העסקית שבה התנהלו חשבונותיהם של התובעים בבנק, הוכיח כי המדובר בהלוואות ייעודיות שניתנו "בתנאים טובים במיוחד", ודבריו הנ"ל לא נסתרו. דבריו הנ"ל של מר טורקביץ אשר לא נסתרו, מערערים את היסוד מתחת לטענת הכפייה שהועלתה על-ידי התובעים בהתייחס לתוכניות הנ"ל, ובהיעדר ראיות נסיבתיות אחרות המוכיחות קיומה של כפייה כאמור, לא ניתן לקבל את טענתם של התובעים בנוגע לתוכניות הנ"ל.
- האם עצם העובדה שהחשבונות של התובעים היו ביתרת חובה באותה תקופה, הופכת את העסקה שהציע להם הבנק לעסקה בתנאי כפייה? - הגם שבאותה עת היו התובעים ביתרת חובה, לא ניתן לשלול מעל הפרק כי שיקולים עסקיים של ניצול משאבים, ניצול תנאי שוק מועדפים, ניצול הטבות מס וכיוצ"ב, הם אלה שהדריכו אותם ברכישת תוכניות אלה חרף מצב חשבונותיהם. מסקנה זו מתחדדת לאור העובדה שהחברה הייתה רווחית באותה תקופה ועסקיה היו משגשגים. נוסף על כך, סכומי התוכניות הנ"ל לעומת מחזור עסקיה של החברה באותה עת, אף הוא מחזק את הרושם כי המדובר בהשקעה רָצונית שהתבססה על תחזיות אופטימיות של התובעים לגבי פעילות החברה.
- אין ראיות נסיבתיות להתניית שירות בשירות - לא הוכח קיומה של קורולציה בין פתיחת תוכניות אלה לבין העמדת אשראי לחשבון החברה, ובמילים אחרות, לא הוכח כי חל שינוי במסגרת האשראי בחשבון החברה עקב פתיחת תוכניות אלה, ובכך נשלל היסוד של קיום התנייה אסורה בפתיחת התוכניות הנ"ל.
- אי מתי ניתן יהא לומר כי בוצעה 'התניית שירות בשירות'? - יפים בעניין זה הדברים שנאמרו בספרם של א. וינרוט וב. אדלשטיין "התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי", בעמ' 29, ולפיהם: "יקשה במיוחד לטעון כי הייתה התניית שירות בשירות... כאשר מתברר, כי הלקוח נטל את השירות הכפוי לטענתו, גם בשעה שלא נזקק לשירות אחר של הבנק. במקרה זה נראה, כי המדובר בלקוח, הנוהג ליטול את השירות הלא כלכלי מסיבות שלו, גם ללא השפעת הבנק. לקוח זה יצטרך לשכנע את בית המשפט בעדותו, כי במקרה ספציפי זה נבעה נטילת השירות הלא כדאי מהתניה של הבנק, ולא מטעמים אישיים שלו".
- גם תוכניות החיסכון האחרון לא נעשו בתנאי כפייה - המדובר בתוכניות חיסכון שניתן להפסיקן בכל עת ועל כן לא ניתן לדבר על כפייה, ובנוסף, לא ניתן להעמיד כנגד תוכניות אלו אשראי בנקאי מיידי כך שטענת ה'התניית שירות בשירות' נשמטת.
- אין כל פסול בכך שבנק רואה בתוכניות חיסכון בטוחה למשיכת יתר בחשבון הלקוח - "מה פסול בכך כאשר תוכניות אלה שימשו בעבר בטוחה לאשראי בחשבונותיהם, וכאשר הבנק אמון בין היתר גם על האינטרסים שלו ובכללם האיטרס לדאוג לבטחונות, שהינו אינטרס לגיטימי לכל דבר ועניין, וחיוני לשמירה על יציבותה של המערכת הבנקאית?". הבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי, ואם החליט לעשות כן, אך טבעי הוא שידרוש בטחונות מתאימים. זהו קשר עסקי סביר ולא התניה אסורה.
המסקנה מכל האמור לעיל כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר התניית שירות בשירות. מה דין טענת התובעים כי הבנק חייב אותם בריבית יתרה? - האם הבנק חייב את התובעים בריבית לפי 365/360 יום בשנה? - טענה נוספת שהועלתה על-ידי התובעים היא כי הבנק נהג שלא כדין עת חייב את חשבונותיהם בריבית לפי 360 יום בשנה עד ליום 31.3.90, במקום 365 יום בשנה. טענה זו נכונה היא אולם נטענה באיחור, שכן חלפה תקופת ההתיישנות.
|
