|
ביום 31.12.2003 הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום כנגד המבקש. כתב האישום ייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין. בכתב האישום נטען כי בין המבקש לבין שכנו התגלעה מחלוקת באשר לחניה בחניון הבית המשותף בו התגוררו. בעקבות מחלוקת זו, בחודש פברואר 2002 ריסס המבקש צבע שחור על חלון רכבו של המתלונן ורוקן את האוויר מצמיגי המכונית. עוד נטען כי בחודש מרס 2002, הבחין המבקש במתלונן מחוץ לביתם המשותף, בזמן שהמתלונן נושא את בנו בן השנתיים בידיו, בדרכו אל הגן. על-פי כתב האישום, המבקש דלק אחרי המתלונן, הגיח מאחוריו, חבט בראשו באמצעות תיק, זרה חול בעיניו, נשכו, והיכה את גופו, כל זאת בעוד המתלונן נושא בידיו את בנו הפעוט. בבית משפט השלום הכחיש המבקש את העבירות המיוחסות לו וטען כי המתלונן היה זה שהחל בקטטה. עוד טען המבקש, כי בשלב מסוים הצטרף לקטטה מר עופר צ'יבוטרו, אחד מעדי התביעה. לטענת המבקש, העד חנק אותו בזמן שהמתלונן היכה אותו. בשלב מאוחר יותר, כך לטענת המבקש, הצטרף אדם נוסף, נהג משאית זבל, שזהותו לא התבררה, לתקיפה והשלושה היכו את המבקש יחדיו. בית משפט השלום קבע, כי הן המבקש והן המתלונן הפריזו בעדותם על אודות האירועים שצוינו לעיל. עם זאת, העדיף בית המשפט את גרסתו של המתלונן. בית המשפט מצא גרסה זו מהימנה יותר כיוון שהיא נתמכה בעדותו של צ'יבוטרו, אדם שלכאורה לא היה בעל עניין, ושכל רצונו היה להפריד בין הצדדים הניצים. משכך, הורשע המבקש בתקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. עם זאת, בהיעדר ראיות הקושרות את המבקש למעשה החבלה ברכב, הוא זוכה מאישום זה. בית המשפט ראה בחומרה את העובדה כי המבקש תקף את המתלונן בעוד האחרון אוחז בבנו הפעוט, ולאחר ששקל את נסיבותיו האישיות של המבקש, גזר עליו כאמור 8 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 10,000 שקל והתחייבות על סך 20,000 שקל להימנע מלעבור עבירות של אלימות כלפי גוף אדם או רכוש למשך שנתיים. על כך ערער המערער לבית המשפט המחוזי. באמצעות הסניגוריה הציבורית הגיש ערעור על גובה הקנס, ובעצמו הגיש ערעור על עצם ההרשעה (בלא עזרת הסניגוריה). בין היתר, טען המערער בערעורו לבית המשפט המחוזי כי ייצוגו בידי הסניגוריה הציבורית בערכאה דלמטה היה כושל. בנסיבות אלו שוחררה הסניגוריה הציבורית מייצוג המבקש, לבקשתה. במסגרת הערעור גרס המבקש כי שגה בית משפט השלום כאשר ביכר את גרסת העדים והמתלונן על פני גרסתו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. גם בקשת רשות הערעור של המבקש לבית המשפט העליון נדחתה. כשלוש שנים לאחר שנבחנה בקשתו של המבקש לרשות ערעור הגיש המבקש את הבקשה למשפט חוזר, בעודו לא מיוצג.
|
|
טענות המבקש - הרשעת המבקש הושתתה על אדני ראיה שקרית - טענתו הראשונה של המבקש הינה כי בפני בית משפט השלום הוצגה ראיה שקרית, אשר יש יסוד להניח כי אילולא ראיה זו, היה בכך לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. לטענת המבקש, ראיה שקרית זו היא עדותו של העד, מר צ'יבוטרו, עליה התבסס בית המשפט בהרשעתו את המבקש. לדברי המבקש, עדותו של העד, לפיה המבקש הוא שתקף את המתלונן, רצופה אי-דיוקים ולכן טעה בית משפט השלום בקביעתו כי עדות זו מהימנה בעיניו.
- המבקש יוצג באופן לקוי בידי הסניגוריה הציבורית - טענתו השנייה של המבקש נוגעת לטיב הייצוג שסופק לו על-ידי הסניגוריה הציבורית. לטענתו, ארבעת עורכי הדין מטעם הסניגוריה התרשלו רשלנות רבתי במלאכת ההגנה עליו, וכתוצאה מכך לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להציג ולהוכיח את גרסתו בבית המשפט. לכן, לטענת המבקש, נגרם לו למעשה עיוות דין המצדיק משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.
עמדת היועמ"ש - הבקשה אינה עומדת במבחני תקנות משפט חוזר - ולפיהן בקשה למשפט חוזר תוגש תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9(א) לחוק. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, טענות המבקש בבקשה למשפט חוזר דומות לטענות שהעלה בערעורו לבית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה. כיוון שכך, נראה כי העילה, לכאורה, לעריכת משפט חוזר בעניינו, הייתה ידועה למבקש עת הגיש את בקשת רשות הערעור, ולכל המאוחר כאשר ניתנה ההחלטה בבקשת רשות הערעור, דהיינו ביום 12.6.2006.
- בכל מקרה אין במקרה הנדון עילה למשפט חוזר - המבקש מעלה את אותן טענות שהעלה בשלבי הערעורים השונים. כיוון שהליך המשפט החוזר לא נועד, ככלל, לבחון מחדש טענות שנבחנו בערכאות שיפוטיות קודמות, ואין הוא מהווה דרך לקיומו של ערעור נוסף על טענות שהועלו ונדחו, סבור היועץ המשפטי כי אין מקום לקבל את הבקשה למשפט חוזר.
- המבקש יוצג כיאות - לעניין טענת המבקש ולפיה יוצג ברשלנות, מצא היועמ"ש, מעיון בפרוטוקולי הדיון, כי המבקש יוצג כיאות.
|
|
- הבקשה לא הוגשה בהתאם לאמור בתקנות - הבקשה לא הוגשה בהתאם להוראות תקנה 4(א) לתקנות. בבקשתו למשפט חוזר, המבקש חוזר על טענות שהעלה בערעורו לבית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה, וכיוון שכך, העילה, לכאורה, לעריכת משפט חוזר בעניינו, הייתה ידועה למבקש לכל המאוחר כאשר ניתנה ההחלטה בבקשת רשות הערעור. יוצא אפוא כי חלפו, למצער, כשלוש שנים מרגע היוודע למבקש העילה הנטענת למשפט חוזר ועד הגשת הבקשה למשפט חוזר. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
- תכליתו של משפט חוזר - "ביסוד הסמכות למתן משפט חוזר מונח איזון בין שני ערכים – מחד, ערך האמת והצורך בהבטחת מנגנון דיוני המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם; ומאידך, רעיון סופיות הדיון והוודאות המשפטית. האיזון הראוי בין שני הערכים הללו מחייב כי משפט חוזר יתקיים רק במקרים חריגים, ולא יהווה את הכלל. איזון זה מונח בבסיס העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, אשר התקיימות אחת מהן היא תנאי לקיומו של משפט חוזר. בבקשה שלפני, המבקש לא הצליח להניח תשתית ראייתית אשר תוכיח ולו לכאורה את קיומה של אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) האמור, ולכן מקרה זה אינו ממין המקרים החריגים המצדיקים קיומו של משפט חוזר".
- גם לגופו של עניין הבקשה אינה מצדיקה משפט חוזר - טענתו של המבקש כי בית המשפט השלום סמך ידיו על ראיה שקרית, אינה יכולה לעמוד כיוון שביהמ"ש בחן ראיה זו וקבע כי היא אמינה. אין גם מדובר בראיה חדשה, שכן מדובר בטענה הדומה אם לא זהה לטענות שכבר השמיע המבקש בערעור ובבקשת רשות הערעור. נפסק לא אחת כי משפט חוזר אינו דרך לקיומו של ערעור נוסף. זאת ועוד – הבקשה אינה מעלה חשש ממשי לעיוות דין, שכן מתוך עיון בפרוטוקולים השונים של ההליכים אשר התקיימו בבתי המשפט קמא, נראה כי המבקש זכה לייצוג משפטי מקצועי. מתגובת הסניגורים (אותה יש לבקש מקום בו מועלות טענות מסוג זה) עולה כי הם לא פעלו בדיוק בהתאם לבקשותיו, אך אין בכך משום עיוות דין.
|
|
- בבית המשפט העליון - בפני השופטת מרים נאור - המבקש – בעצמו - בשם המדינה – עו"ד אפרת ברזילאי
|
|
