"יש להצר על כך שתביעה שהוגשה עוד בשנת 1993, באה לסיומה בפסק דין רק בשנת 2009!". כך שח מהרהורי ליבו (29.10.09) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט יוסף שפירא, את עמדתו לגבי דיון אזרחי מסורבל שנדון לא יותר - אך גם לא פחות - מאשר 16 שנים(!) עד שבא לכדי סיום.
עשרות סעיפים ותתי-סעיפים היו בחוזה הפיתוח שנכרת בין משרד השיכון והבינוי לבין חברת יפת השמש. המוני סעיפי חוק ותקנות מקרינים על ההסכם שנכרת בין השתיים; ועל כל סעיף וסעיף התקוטטו ורבו הצדדים. לא רק זו – אף זו: הצדדים נהגו לבטל ולדחות דיונים, להביא ראיות אין קץ, ואם לא די בכך בשביל ליצור סחבת, השופטת שהחלה לדון בסכסוך, השופטת יפה הכט – יצאה בינתיים לגמלאות. התוצאה : הכרעת דין 16 שנים לאחר תחילת הדיון.
עיקרם של דברים: שורשו של העניין נעוץ בעלייה ההמונית ממדינות חבר העמים. הממשלה, על-מנת למצוא פתרון לזרם העולים הגדול, החליטה לכרות עם קבלנים חוזים שעל פיהם יוענקו בונוסים והטבות לקבלנים שיבנו במהירות. כמו-כן, לגבי אזורים שונים ניתנו בונוסים שונים. חוזים מסוג זה כונו "חוזי פרוגרמה".
ב-16 בפברואר 1989, העניק מנהל מקרקעי ישראל לחברת יפת השמש את זכות הפיתוח בשטח של 154 דונם בבית שמש.
לדברי התובעת, חברת יפת השמש, היא זכאית למענקים שעל-פי דגם חוזה הפרוגרמה משנת 1990. זאת למרות שחתמה על חוזה פרוגרמה רק ב-1991. לדבריה, בינה לבין מנהל מקרקעי ישראל נכרת – למעשה - חוזה מחייב כבר בשנת 1990 אלא שמנהל מקרקעי ישראל הוא שעיכב את החתימה. משכך, לטענתה, היא זכאית לחבילת תמריצים מוגברת מזו שקיבלה. מנגד, לדברי המדינה, החוזה שנחתם ב-1991 הוא הוא החוזה המחייב. השופט, יוסף שפירא, פסק בנקודה זאת לשיטת דברי המדינה. זאת מאחר שהשופטת יפה הכט החליטה כך, לפני שיצאה לפנסיה.
עוד טוענת חברת יפת השמש כי יש לשלול את טענת המדינה כי יש לחייבה ב ב-50% מעלויות סלילת הכבישים שמחברים את אזור המגורים שבנתה החברה אל עורקי תחבורה אחרים. לדברי המדינה, מאחר שכתוב בחוזה שהחברה תישא בעלויות הפיתוח – יש לחייבה בחלק מעלויות סלילת הכבישים מאחר שכביש הוא מצרך הכרחי לפיתוח אזור מגורים, כשם שחיבור למים ולביוב הכרחיים. השופט קיבל את עמדת המדינה לאחר שהתרשם שיש "לקרוא לתוך החוזה" התחייבות של החברה לשלם עבור סלילת הכבישים מאחר שנוהג הוא בהסכמים שבין המדינה לבין קבלנים שהקבלנים משלמים 50% מעלות סלילת כביש שמחבר אזור מגורים חדש לעורקי תחבורה אחרים.
עוד טענה חברת יפת השמש, כי אין לחייבה בשל פיתוח שנעשה בקרקע, טרם רכישתה את זכויות הפיתוח. לדבריה, יש לדרוש חיובים אלה מהחברה ממנה רכשה יפת השמש את זכויות הפיתוח, חברת "ישראל הצעיר". טענה זו נדחתה על-ידי השופט. לדבריו, המדינה רשאית לגבות את הוצאות הפיתוח הן מבעלי הזכויות בו כעת, הן מבעלי הזכויות הקודמים – ביחד או לחוד. לטענתו, לכל היותר קמה לה, לחברת יפת השמש, עילת תביעה נגד חברת ישראל הצעיר, דבר שיש לבררו, במקום אחר, על-פי הסכם העברת הזכויות בין שתי החברות. אך כל זה אינו גורע מזכויות המדינה לתבוע את הוצאות הפיתוח מחברת יפת השמש.
בנוסף, תבעה חברת יפת השמש תשלומים עבור עבודות פיתוח ביוב, מים וסלילת כבישים שביצעה היא בקרקע ושעוכבו בשל המשפט. חלקן התקבלו.
בסיכומו של יום, לאחר חשבונות דקדקניים על קוצו של שקל, חויבה המדינה לשלם לחברת יפת השמש 1,571,699 ש"ח. בנוסף השית השופט על המדינה את שכר טירחת עורך דין חברת יפת השמש בסך-250,000 ש"ח.
