השופט רבלין (דעת רוב) • איתור כתובת IP אינו מבטיח איתור הגולש - הן משום שאם כתובת ה IP היא של משרד רב עובדים, לא ניתן יהא לאתר את העובד המסוים, הן משום שמכתובת IP ביתית גולשים אורחים רבים, אך בעיקר משום שכל מי שרוצה להסוות את כתובת ה IP שלו יכול לגלוש מתוך בית קפה, ודוווקא בעלי הכוונות הרעות ייטיבו להסוות את זהותם. • האנונימיות ברשת האינטרנט כחלק מן הזכות לחופש ביטוי - הזכות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מ חופש הביטוי. האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי. היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה. יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר – לאדם עצמו או לאחרים זולתו – יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא, האנונימיות היא לפעמים פתח לחופש ביטוי. האנונימיות היא לעיתים חלק מהמסר עצמו. היא נועדה לחדד את המסר, לתמוך בו או למנוע העמסת הנחות מסוימות על תוכנו של הביטוי. טלו מיחיאל די-נור את הפסבדונים ק. צטניק (כינוי לאסיר במחנה ריכוז), ונטלתם מיצירתו חלק חשוב מן המסר. טלו מאמיל אז'אר את שם-העט רומן גארי, ומנעתם ממנו את הבחירה להסיר מיצירותיו המאוחרות את המוניטין של יצירותיו המוקדמות. וודאי לא באתי לומר כי קיימת שקילות בין ענקי הרוח שבחרו לעצמם פסבדונים לבין כותבי התגוביות – בין "אחד העם" לבין "אחד שיודע" – אך מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם. • האנונימיות ברשת האינטרנט כחלק מן הזכות לפרטיות - האנונימיות היא גם חלק מן הזכות לפרטיות – מן החשובות שבזכויות. אין ספק כי יש לראות באנונימיות מרכיב חשוב בזכות לפרטיות שכן היא מאפשרת לאדם "להיעזב לנפשו" ולהימנע מחשיפה אישית וממסירת מידע אודותיו שאינו מעוניין שיימסר. האנונימיות מקנה לאדם שליטה על מידע אודותיו ומונעת "נעיצת מבט" לצנעת חייו. • חשיבותה של האנונימיות בהקשר של הגלישה באינטרנט - אם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה, וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי, הייתה שמורה בפועל למתי מעט, ולמרבית הציבור חופש הביטוי היה עניין תיאורטי בלבד, והיה נתון בפועל אך ורק לאמצעי התקשורת עצמם או לאלה שיו בעלי גישה אליהם, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל. תפקודו של האינטרנט כ"כיכר העיר" הוירטואלי המודרני הינו האמצעי לליבויה של הדמוקרטיה, בהא הידיעה. רשת האינטרנט מקדמת את השוויון: כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור "עיתון" משלו ולתת בבלוג דברו. • תפקיד התגוביות בגיבוש האינטרנט כ'הייד פארק מודרני' - אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה – הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-instant המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה. עצם העובדה שיש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי. חופש הביטוי שמור גם לעלגים ולא רק לצחי הלשון. • האינטרנט מאפשר אנונימיות אך גם מאיים על עצם קיומה - מקום שבו עושה אדם שימוש באינטרנט, בין שהוא מפרסם דבר-מה, בין שהוא משוטט באתרים לפי בחירתו, נוצר לגביו – לעיתים שלא בטובתו – מידע. לאורך זמן ניתן לומר כי נוצר לגביו מעין "מאגר מידע" הכולל פרטים רבים: החל מן הכתובת שבה הוא דר, דרך מספר כרטיס האשראי שבו הוא עושה שימוש, וכלה בתחומי העניין שלו ובעמדותיו בסוגיות שונות. משמעות הדבר היא שלצד הפלטפורמות באינטרנט המעניקות אנונימיות למשתמש, עלול האינטרנט לאיין את האנונימיות של מי שהפך חלק ממאגר המידע העצום האצור בו. אם בעבר לא הייתה מצויה בדרך-כלל גישה המונית למידע אישי ורגיש על הפרט, ומעשים בין ארבעת כתלי ביתו נותרו נסתרים מעיניהם של אחרים, בא האינטרנט ואפשר, בדרכים ישירות ועקיפות, לחדור אל תוך נבכי נפשו של היחיד. ניפוץ "אשליית האנונימיות", במציאות שבה תחושת הפרטיות של הגולש היא מיתוס, עלול לעורר אסוציאציות של "אח גדול". פגיעה זו בפרטיות ראוי למזער. בגבולות ראויים ראוי לשמר את מקלטי האנונימיות כחלק מתרבות הגלישה באינטרנט. • מחירה של האנונימיות ברשת - מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב – זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם. • על הזכות לשם טוב בכלל, ובמרחב הוירטואלי בפרט - "הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם". שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו. הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי. יש להחיל את דיני לשון הרע, "בשינויים המתחייבים", על פרסומים ברשת האינטרנט. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים". • מגמות חקיקה עתידיות בנדון - הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008 (ה"ח 356), קובעת בסעיף 13(ב) כדלקמן: "(ב) הוכח להנחת דעתו של בית משפט כי קיים חשש של ממש שתוכנו של מידע שהועלה לרשת תקשורת אלקטרונית או הפצתו ברשת כאמור, מהווים עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניין רוחני שלו, רשאי הוא, על-פי בקשת אותו אדם, להורות לספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח, למסור למבקשת פרטים שברשותו שיש בהם כדי לזהות את מפיץ המידע". ברם, הממשלה משכה ידה מהצעת חוק זו ודבר חקיקה זה נתקל בקשיים, בנתיים. • מהי המסגרת הדיונית לסעד המבוקש? - בהליך שלפנינו מעורבים שלושה "צדדים". ראשון, המבקש הטוען לפגיעה בשמו הטוב. שני, המעוול האנונימי. שלישי, המשיבה המחזיקה לכאורה במידע לגבי זהותו של המעוול האנונימי. האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה? ההכרה בנתבע אנונימי עשויה לאפשר לתובע לנקוט בהליך אזרחי שאלמלא כן לא היה ניתן לקיימו. בכך עשויה אפשרות זו לתמוך באכיפת הזכויות המהותיות שהתובע טוען להן, ולקדם את הערכים בדבר זכות הגישה לבית המשפט וגילוי האמת. עם זאת, ההכרה באפשרות להגיש תביעה "בלתי-שלמה" – תביעה ללא נתבע – כלל אינה מובנת מאליה, והתווייה פסיקתית של סדרי-הדין להגשת תביעה כזו ולבירורה מעוררת קשיים ניכרים; לא זו בלבד שתקנה 9 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מחייבת את פרסום שם הנתבע, אלא שמבחינה מעשית ישנו קושי להגיש תובענה בלא שם הנתבע ולו משום שעל התובענה להיות קוהרנטית, קריאה, לגלות עילה וכאשר זהות הנתבע אינה ידועה התובענה הופכת עמומה משהו. זאת ועוד – אין כיום פרוצדורה המאפשרת למי שננקטים כנגדו הליכים לחשיפת זהותו להגיש התנגדות במעמד צד אחת לחשיפת זהות זו. יתכן וסעיף 75 לחוק בתי המשפט, אשר דן בסמכותם הטבועה של שופטים, הינו המסגרת המתאימה ליתן צו שכזה, אולם ספק גם בכך שכן סעיף זה מאפשר לבית המשפט ליתן סעדים "במסגרת אותו הליך" ואנו מצויים מחוץ לגדרי ההליך ולא בתוכו. סעיף 75 בא להבטיח את העיקרון ולפיו "במקום בו יש זכות – יש גם סעד", אך לא מדובר בזכות "באוויר", אלא בזכות שהופרה על-ידי מי שהסעד מבוקש נגדו. אין אדם מרים את עצמו בשרוכי-נעליו, ובענייננו אין אדם יכול ליצור לעצמו "עניין אזרחי" נגד צד שלישי באמצעות סעיף שנועד לגוון את האפשרויות למתן סעד נגד מי שקיימת נגדו עילה אזרחית. באופן דומה, לא ניתן להשתמש בסעיפים 71 – 75 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בכדי לכונן סעד כנגד כנגד ספקית האינטרנט שכן העוולה הנטענת המצדיקה שימוש בסעיפים אלו לא בוצעה על ידה. • חריגותו של הסעד אשר מתבקש בידי רמי מור - הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית. • קביעתו של בית משפט קמא כי פסק הדין יחול מכאן ולהבא - כאמור, בית המשפט המחוזי החיל את פסיקתו "מכאן ולהבא" שכן אין זה הוגן כי מאבקו העקרוני של המבקש יתקיים מעל גבו של גולש תם אשר הוציא לשון הרע תוך הסתמכות על המצב המשפטי הקיים". תוצאה זו מוקשית לדידי, ואילו סברתי כי במישור המשפטי קמה למערער זכות לקבלת הסעד של חשיפת זהותו של המפרסם האנונימי, אזי ללא ספק הייתי קובע כי יש להוציא אל הפועל קביעה זו על עניינו. גם במקום שבו נקבעת הלכה שיפוטית חדשה (ואף תוך סטייה מהלכה קודמת), נקודת המוצא העקרונית היא שהתחולה של ההלכה החדשה היא הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. נכון שרטרוספקטיביות ההלכה תסויג במקרה של הסתמכות הצדדים, אולם קשה להניח כי גולש שהוציא לשון הרע לכאורה הסתמך על נורמה משפטית מתגבשת, המצויה בהליכי התהוות ואשר כל האמירות הפסיקתיות אשר גובשו בעניינה, נוצרו בבית משפט השלום. • התייחסות לעמדתו החולקת של השופט רובינשטיין - השופט רובינשטיין סבור כי ניתן לגזור סמכות של בית המשפט להורות לספקית אינטרנט לחשוף זהותו של גולש מכוח 'פיתוח המשפט המקובל' אך השופט רבלין עצמו סבור כי סמכות בית המשפט לבצע "חקיקה שיפוטית" אינה כה מרחיקת לכת, וכי בכל מקרה אנונימיות באינטרנט היא מצב קיים, אך לא ביטוי ל-ונגזרת של הזכות לפרטיות ולחופש ביטוי. השופט א' רובינשטיין (דעת מיעוט) - ניתן לאתר את המסגרת המשפטית שתאפשר את הסעד של חשיפת זהותו של גולש אנונימי משמיץ - סעיף 75 לחוק בתי המשפט קובע כי "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". האם היעדרה של עילה ישירה כנגד ספקית האינטרנט חוסמת את הנפגע מלשון הרע באינטרנט לתבוע אותה במסגרת סעיף זה? עשרים פסקי דין נתנו עד כה בידי ערכאות נמוכות אשר אפשרו חשיפת זהותם של גולשים משמיצים ברשת האינטרנט. האם עשו זאת בהיעדרה של עילה? או שמא ניתן לקבוע, כי בתי המשפט הכירו בקיומה של עילת תביעה כאמור - וכערכאה שתקדימיה מחייבים, לבחון את ההצדקה לה, ולהגדיר באופן מדויק את גדריה המהותיים והדיוניים. נוכח צרכי המציאות המשתנים יוצרים בתי המשפט זכויות מהותיות, שבעיקבותיהן באות גם עילות תביעה.
- עילות תביעה רבות נוצרו על דרך החקיקה השיפוטית - זכויות מהותית לא מעטות, ובעקבותיהן עילות תביעה מוכרות, יסודן בפסיקה. די להזכיר מוסדות ותיקים דוגמת הלכת השיתוף "שהוא דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית משפט זה" (ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359, 368 - השופט, כתארו אז, מ' אלון), הקניין שביושר בדיני המקרקעין (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199), ועילת הנטישה בדיני הגנת הדייר "שהיא כידוע יציר הפסיקה" (ע"א 805/75 בן שלמה נ' קובדלו, פ"ד ל(3), 238, 248 - הנשיא אגרנט). לכך מצטרפות גם זכויות אדם ואזרח מסוגים שונים, שהוכרו בפסיקה בטרם חוקי היסוד העוסקים בזכויות, ורשמו דפים חשובים בתולדות המשפט הישראלי.
- גם בהיעדרה של עילה בדין ניתן לפתח עילה שכזו מכוח פיתוח המשפט המקובל - העובדה שאין בחוק החרות עילת תביעה המאפשרת לחייב ספקית למסור את זהות בעליהן של כתובות IP אינה, כשלעצמה, מחייבת את הקביעה, כי אין במשפט הישראלי עילה כאמור. היות ומערכות היחסים בין ספקיות האינטרנט לבין לקוחותיהן טרם נדונו בפסיקה, הן צריכות להוות זירה לפיתוח המשפט המקובל. הדברים אינם נובעים מרצון שיפוטי עז לעצב עילות וזכויות, אלא מן הצורך - ומכך שהמחוקק, מטבע הדברים, מתנהל לא אחת לאיטו, אף יותר מבתי המשפט (שעליהם להכריע בתיקים המובאים לפניהם בזמן אמת או בקרבה לו); וגם עמוס אילוצים שונים, המקשים להדביק את קצב השינויים בתחומי הטכנולוגיה במובנם הרחב.
- סמכות בית המשפט להורות על חשיפת כתובת IP של גולש משמיץ יכולה לקום גם מכוח החובה למסור עדות - "החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי. האינטרס של בעלי הדין הרוצים בגילוי האמת הוא, בדרך כלל, בכך שכל אדם, הכשר להעיד והיכול להביא לפני בית המשפט עדות השייכת לעניין, אכן יחויב לעשות כן. יתרה מזאת, הזכות להשמעת עדותו של אדם כאמור היא לא רק זו של בעל הדין אלא גם זו של הציבור... יש לראות במסירתה של העדות אינטרס ציבורי כולל, החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין". לו נתקיים הליך הייתה ספקית האינטרנט חייבת להעיד. יש לזכור כי בדין הישראלי לא חל חסיון ביחסין שבין ספקית האינטרנט לבין לקוחותיה.
- אנונימיות ברשת אינה יכולה להוות את מפלטו של הנבל - זאת ועוד – חרף חשיבות האנונימיות ברשת האינטרנט, אין כל הצדקה ליצור חיסיון גורף להבטחתה. בודאי כך שעה שהיא משמשת מחסה לעושי עוולה. העלאתה של האנונימיות לדרגת מעין קדושה, בגדרי "כיכר העיר המודרנית", אינה יכולה להפוך אותה למפלטו ומקלטו של הנבל. המפורסמים האנונימיים שאוזכרו על-ידי השופט רבלין העידו בסופו של יום בבית המשפט בשמם האמיתי: "חרף מעלותיה של האנונימיות, ואף אם נניח כי קיימת זכות כללית לפרסם דברים באופן אנונימי - היא נדחית מפני האינטרס הפרטי והציבורי בניהול הליך משפטי תקין והוגן. סבורני, איפוא, כי בהעדר חיסיון לא ניתן לייחס משקל רב מדי לטענת האנונימיות, שעה שזו נובעת אך מהנסיבה האקראית של העדר נתבע מתאים לנהל נגדו הליך, מקום שנתבע זה ניתן לאיתור באופן לא מסובך". הייתכן שאותן ספקיות אינטרנט, אשר ממילא היו מחויבות למסור את זהות הגולשים לו היה מתקיים הליך, לא תחויבנה לעשות כן ב"היעדרו של הליך"? לפי המצב המשפטי הנוכחי, גם הספקית וגם הלקוחות צריכים להיות מודעים לכך, שמעל דוכן העדים תהיה הספקית חייבת למסור את המידע שברשותה. במובן מסוים, משמעות יצירתה של עילת תביעה פסיקתית היא אך הרחבת הנסיבות בהן ייחשף המידע, ואם כן לא בבניין עיוני חדש עסקינן אלא בגבולותיו של מתוה משפטי קיים. לגולשים ישנה ציפיה לגיטימית להישאר אנונימיים כל עוד לא עשו עוולות אזרחיות או עבירות פליליות - אך במקרים אלה, גם במסגרת עילת התביעה בה הכירה הפסיקה, לא יורו בתי המשפט על חשיפה. במשפט המשווה הוכרה עילת חשיפת כתובת IP של גולש מכוח פיתוח המשפט המקובל.
- בעולם הרחב מקובל לחשוף כתובות IP של גולשים - לצורך הגשת תביעות דיבה, וישנן מדינות, כגון גרמניה, שבהן מראש אסור לגולש לכתוב באופן אנונימי.
- תקנת הציבור והאינטרס הציבורי - מחשיבים אומנם את ערך האנונימיות ואת חופש הביטוי, אך גם מחייבים מניעת מצב שבו כל אחד יוכל לתקוף את זולתו כשהוא מסתתר מאחורי מסך האנונימיות.
- סיכומו של עניין - היות ובעולם ניתן לבקש מבית המשפט להורות על חשיפת זהות גולשים אנונימיים, אין טעם שלא לאפשר זאת בארץ כאשר העולם האינטרנטי הינו גלובלי, פיתוח המשפט המקובל מחייב התאמת המשפט גם לטכנולוגיות חדשות, אך בעיקר, לא ניתן לחשוף אנשים לעוולות בלא כל הגנה.
- תיחום עילת התביעה - למעשה מן הראוי להכיר בעילת תביעה כלפי צדדים שלישיים, לסייע באיתור נתבעים פוטנציאלים, מה גם שספקיות האינטרנט הן גופים דו-מהותיים ואין מדובר באדם אשר מידע הגיע לידיו באקראי והוא נדרש למסרו לבית המשפט. הדרך הראויה לבקש מבית המשפט חשיפת זהותו של גולש מעוול צריכה להיות בהמרצת פתיחה.
- באילו נסיבות יש לחשוף זהותו של גולש - עד כה הוצעו בפסיקה שלוש גישות – גישתה של אגמון גונן – ולפיה יש לחשוף זהותו של גולש רק בהתקיים חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית, גישתה של פלפל – ולפיה יש לחשוף זהותו של גולש גם בהתקיים חשש לעוולה 'בלבד', וגישתו של עמית ולפיה יש לחשוף זהותו של גולש בהתקיים חשש לעוולה ו'דבר מה נוסף'. גישת השופט רובינשטיין קרובה לגישתה של השופטת פלפל – לשיטתו של רובינשטיין - האיזון בין הזכות לחופש ביטוי לבין זכויות אחרות כגון הזכות לשם טוב והזכות לפרטיות יערך במסגרת התביעה העיקרית ואין להוסיף את "הזכות לאנונימיות" למערך השיקולים – אם לתובע עילת תובענה – על פניו, יש להורות על חשיפת זהות הגולש האנונימי בכדי לאפשר לו לקיים את עילת תביעתו. על התובע להראות כי סיכויי התביעה שלו טובים, אין להסתפק בכך שלו הייתה מוגשת תביעתו כלפי אדם שזהותו ידועה התביעה לא הייתה נמחקת על הסף, שכן אז יצמח אפקט מצנן. זאת ועוד - "הזכות לאנונימיות" אינה זכות כלל - היא עובדה שצמחה מתוך המציאות הטכנולוגית-אינטרנטית. עם זאת, יש להותיר את סמכותו של בית המשפט לחשיפת זהותו של גולש כסמכות שבשיקול דעת, ולאפשר לבית המשפט להימנע מליתן סעד למי שעושה שימוש בזכות התביעה בחוסר תום לב.
- התנאים המקדימים שקבע השופט עמית טרם יורה ביהמ"ש על חשיפת זהותו של גולש - (1) על התובע להראות כי מיצה את יתר האפשרויות לחשיפת זהות המפרסם, לרבות פרסום פנייה ישירה לגולש באתר בו פורסם הביטוי המשמיץ; (2) יידוע הגולש על הכוונה לנקוט בהליך משפטי, ויידועו על זכותו להגיש התנגדות במעמד צד אחד ומבלי שזהותו תחשף; (3) פרטי הגולש יימסרו תחילה לבית המשפט, וזה יידע את הגולש בדבר ההליך ויאפשר לו להתנגד לחשיפה; (4) התובע יישא בהוצאות איתורו של הגולש ויפקיד סכום בהתאם בקופת בית המשפט. השופט רובינשטיין אינו מסכים עם תנאים אלו ולשיטתו אין לנהל את התביעה כתביעה כנגד גולש אנונימי אשר זהותו תתברר בהמשך. עם זאת, יש לאפשר תנאי מקדים של עיון של בית המשפט בחומר החסוי טרם יורה על העברתו לתובע, שכן קיים חשש שחשיפת זהות הגולש העומדת מאחורי כתובת ה IP תחשוף את זהותם של גולשים אנונימים תמי לב אחרים. אך אין להעמיס יתר-של תנאים על התובע, בכדי לממש את זכותו לשם טוב.
- סיכום עמדתו של השופט רובינשטיין, וישומה בנסיבות העניין - הגם שאין סמכות בחוק לחשוף את זהותו של גולש אנונימי ניתן לעשות כן מכוח 'פיתוח המשפט המקובל'. בתי המשפט נהגו במשורה בסמכות זו – ידם לא הייתה קלה על ההדק. אין ברירה אלא לאפשר יצירה שיפוטית מקום בו בית המשפט אינו אומר את דברו.
|