ביהמ"ש ביטל הליכי הוצל"פ והורה לבנק לפצות את הלקוחות

המנוח, יוסף לוידזה, פתח חשבון בבנק, ולהבטחת האשראי העמיד כבטוחה את החנות שבבעלותו. המנוח הסתבך בחובות וחשבון הבנק נותר ביתרת חובה גדולה, בעטיה החל הבנק נוקט בהליכים משפטיים לפירעון החוב. בסוף ינואר שנת 1996, פתח הבנק, באמצעות עורך הדין אביחי דרזנר, שני תיקי הוצאה לפועל: האחד כנגד שרה לויזדה אגדס, אלמנת המנוח, בגין המחאה שחוללה על סך של 30 אלף שקלים, והשני כנגד שלושה מבני משפחתו, בגין המחאות שמשכו לפקודתו, בסך כולל של כ-36 אלף שקלים. מספר חודשים לאחר מכן פתח הבנק, באמצעות עו"ד אמציה אטלס, בהליכים למימוש המשכנתא, בגין חוב של למעלה ממיליון וחצי ש"ח, ובסוף דצמבר שנת 1996 הוא מונה ככונס נכסים על החנות. בשנים 1996 – 1967 הוא הצליח לגבות סכומים מסוימים, ולאחר מכן נמנע מלנקוט פעולות בתיק עד לשנת 2001. בתיק ההוצאה לפועל השני, אשר ננקט כנגד בני משפחתו של המנוח, לא ננקטו פעולות עד לשנת 2002. יש לציין כי בראשית מרץ שנת 1997 עתר המנוח לביטול שטר המשכנתה לפיו מושכנה החנות לטובת הבנק. לטענתו, בנותיו היו קטינות בעת ביצוע העסקה, וחתימותיהן על מסמכי המשכנתה זויפו, ולפיכך- העסקה פסולה. בית המשפט קבע כי חרף זיוף חתימת הבנות, המשכנתה תקיפה לגבי אשת המנוח, הבת הבכורה, ולגבי המנוח. על פסק דין זה ערערו התובעים. בעוד הליך הערעור עומד ותלוי בבית המשפט העליון, נוצר קשר בין התובעות לבין מר שלמה רז, יושב-ראש העמותה למחיקת חובות ויצירת הסדר לנפגעים ופושטי רגל, וזה פנה מטעמן אל עו"ד אמציה אטלס בהצעה לסילוק חוב המשפחה לבנק. לאחר חלופת מכתבים ותיקונים רבים לטיוטות להסכם בין הצדדים הגיעו מר רז והנתבע לקביעת הסדר לפיו תיפדה המשכנתה תמורת סך של 90,000$. בסעיף 7 להסכם הפשרה, מודגש הקטע הבא:

• "הבנק מאשר כי עם קבלת התשלומים כאמור בסעיף 3 ד'למעלה, אין לו ולא תהיה לו כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה כנגד לויזדה (לא כולל יוסף) וכי בקבלת התשלומים הללו, מסתיימים הסכסוכים ו/או המחלוקות שבין הצדדים (למעט עם יוסף לויזדה)."

הסכם הפשרה נחתם במשרדו של עו"ד אמציה אטלס, על-ידו ועל-ידי מר רז, התובעות והמנוח. הצדדים לערעור בבית המשפט העליון הגישו את הסכם הפשרה לאישור, באמצעות מר רז ועו"ד אמציה אטלס, תוך שהם מבקשים את ביטול הדיון והחזרת הכספים שהפקידה המשפחה. השופטת דורנר סירבה לבקשה בכתב ודרשה מהצדדים להופיע בבית המשפט כדי לוודא שבני המשפחה מבינים את ההסכם ועל מה הם חותמים. הדיון התקיים בסוף נומבר 2000, ובו התקבלה בקשתם. בדיונים בפני בית המשפט העליון, כמו גם בכל ההליכים בבתי-המשפט שקדמו לערעור זה, ייצג את המשפחה עורך-הדין עמוס מיימון. לעומת זאת, עורך-הדין מיימון לא היה צד לניהול המגעים להסכם הפשרה מול הבנק ונציגו. כמו-כן, הבקשה לאישור הסכם הפשרה שהגישו הצדדים לבית המשפט נחתמה בידי מר רז כנציגם של בני המשפחה, ולא על-ידי עורך-הדין מיימון. לאחר חתימת הסכם הפשרה חידש עורך-הדין דרזנר את ההליכים בתיקי ההוצאה לפועל, ראשית כנגד האלמנה – בסמוך למועד חתימת ההסכם – ומאוחר יותר גם כנגד בניו ובנותיו של המנוח.

לטענת התובעים, בעשותו כן הפר הבנק את הסכם הפשרה ואת התחייבותו במסגרת הסכם זה שלא לנקוט עוד בהליכים כנגד בני המשפחה (למעט יוסף). כמו-כן, ע"ד אמציה אטלס הפר את חובותיו והתרשל כלפי המשפחה בכך שלא כלל במפורש את תיקי ההוצאה לפועל בהסכם, בכך שהטעה אותם לחשוב שהסכם הפשרה מסיים את כל סכסוכיהם מול הבנק, ואף בכך שלא מנע מהבנק להמשיך בהליכים כנגד בני המשפחה. התובעים מבקשים לקשור בין התנהגותם של הנתבעים, ובפרט הלחץ שהפעיל הבנק בהפעילו מחדש את הליכי הגבייה בתיקי ההוצאה לפועל, לבין התאבדותו של המנוח, השפעתה הקשה על המשפחה ונזקי המשפחה שבאו בעקבותיה. לשיטת התובעים, אמנם המנוח סבל בעברו מבעיות נפשיות, כתוצאה, בין היתר, מהחובות הכבדים שרבצו עליו, אך תיקים אלו אוחדו, ולאחר החתימה על הסכם הפשרה והסרת החשש לגורל החנות המשפחתית, מצבו אף השתפר ונותר יציב. ואולם, כאשר החלו נציגי הבנק לפעול כנגד התובעים 3 ו-5 בתיק ההוצאה לפועל, וזאת בעודם מטופלים בבתם החולה, הכריעו אותו מצוקתו ונקיפות מצפונו והוא נטל את חייו. לעומת זאת, הנתבעים הגישו ראיות לכך שאימת הנושים, ובראשם סבו של המנוח, לא הוסרה באיחוד התיקים. מהראיות אלו עולה כי בתקופה המקבילה למשא ומתן לקראת הסכם הפשרה ואף לאחר חתימתו, נציגיהם של נושי המנוח ביקשו לעקל את החנות, הם פנו בעניין זה לבנק הנתבע, ואף הטרידו את בני המשפחה ואת שוכרי החנות. לאור זאת גורסים הנתבעים, ולאור החובות הכבדים שרבצו על המנוח, בסכומים של מליוני שקלים חדשים, אין זה סביר כי הידיעה על חידוש תיק הוצאה לפועל בעבור חוב של 36,000 ₪ היא שהביאה את המנוח לאובדנו. המנוח לא הותיר אחריו הסברים להתאבדותו, ומשכך קשירתה דווקא לפעולה זו של הבנק ונציגו הינה בבחינת השערה – השערה שלא הוכחה. לטענת התובעים, טרגדיה זו היכתה קשות בנפשם של בני המשפחה והביאה אותם למשבר חמור, לנזקים נפשיים רבים, לאובדן יכולת עבודה ואף לקשיים תפקודיים יומיומיים. בשל נזקים אלה תובעים בני המשפחה פיצויים, לרבות אובדן השתכרות עתידי.

• מי ערך את המשא-ומתן עם התובעים מטעם הבנק? - הסכם הפשרה נערך על-ידי עו"ד אמציה אטלס ואף נחתם במשרדו. במהלך המשא-ומתן לקראת קביעת נוסחו הסופי היה זה עו"ד אמציה אטלס שערך את הטיוטות המוצעות, אותן העביר לעיונם של התובעות, המנוח ונציגם – מר רז, ואלה בתורם העבירו לעורך הדין את הערותיהם והצעותיהם הנגדיות. ודוק: מי שניסח בפועל את ההסכם היה עו"ד אמציה אטלס.

• מה דינה של טענת התובעים ולפיה עורך דינם לא ראה את ההסכם? - אומנם מי שייצג את התובעים היה יו"ר עמותת נפגעי בנקים, אשר סייע בידם במשא-ומתן אל מול הבנק וכונס הנכסים, ועם זאת – עו"ד מיימון ליווה את ההליך לכל עורך הדרך וקיבל הטיוטא כשבועיים טרם הדיון בבית המשפט העליון כך שהייתה בפניו הזדמנות נאותה לעיין בטיוטא ולהשיג השגות עליה.

• האם עורך הדין של התובעים ידע על החובות לבד מן המשכנתא? - הוא לא ידע על חובות אלו ועל כן לא כלל אותם בהסכם הפשרה, ולא היה עליו לדעת עליהם, ולו היה יודע היה עושה כן, ועם זאת, הוא ניסח את הסכם הפשרה באופן הכוללני ביותר האפשרי.

• על חובת האמון של הבנק כלפי לקוחותיו - חובת האמון של בנק כלפי לקוח הינה חובה מוגברת, הרבה מעבר לחובת תום הלב, ויש המכנים אותה 'מידת החסידות'. בשונה מחובת תום הלב, חובת הנאמנות דורשת כי הצד הנאמן יתעלם מהאינטרס האישי שלו ויעדיף על פניו את האינטרס של הצד הזכאי. חובת האמון של הבנק כלפי לקוחו, הינה חובה מסוג 'אדם לאדם מלאך'. חובת הנאמנות מתחזקת ומתחדדת כאשר ביחסי בנק לקוח עסקינן שכן:

• "בהקשר לשירותי בנק, נמצא הלקוח לעתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו... לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי שעימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות-דעת נוספת לפני שהם נוהגים על-פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו"

.

• עיגונה של חובת הנאמנות של בנק כלפי לקוח בחוק - חובת הנאמנות של בנק ללקוחותיו אף קיבלה ביטוי בדין החקוק, בין היתר בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. סעיף 3 לחוק זה קובע את החובה שלא להטעות את הלקוח, סעיף 4 קובע את החובה שלא לנצל את חוסר נסיונו או להפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת, וסעיף 5 מטיל על הבנק את החובה לגלות ללקוח פרטים בעלי חשיבות לשירות הניתן על ידו ולסיכונים הכרוכים בו.

• האם היה על הבנק לאחד את הטיפול בכל חובותיהם של התובעים במסגרת הפשרה? - חזקה על בנק, אף כאשר הוא פועל באמצעות כונס נכסים, כי הוא יודע ומכיר את כל הפעילויות הכספיות של לקוחותיו; בודאי כאשר מדובר בחשבונות חייבים הנמצאים תחת פיקוח, כינוס או הוצאה לפועל; בוודאי כאשר תיקי ההוצאה לפועל נפתחו בעקבות צ'קים שלא כובדו ושהופקדו לזכות חשבונו של המנוח – הוא החשבון שבגינו מונה כונס הנכסים על החנות; קל וחומר שהבנק ידע על הקשר בין החובות או אמור היה לדעת בבדיקה סבירה ומתחייבת המציאות. בהתאם לכך, יש לראות בפיצול ההליכים למספר מישורים, ובמקביל מתן יד לניסוח כוללני כגון "אין לו (לבנק) ולא תהיה לו כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה..." או "מסתיימים הסכסוכים ו/או המחלוקות שבין הצדדים...", כאשר מיד לאחר החתימה על ניסוחים אלה חזר נציג הבנק לפעול בתיקי ההוצאה לפועל, משום התרשלות ואי-קיום חובות האמון של הבנק כלפי הלקוח.

• התנהלות כונס הנכסים במקרה הנדון עלתה כדי עצימת עיניים והתרשלות - כונס נכסים אמור להכיר את כל נכסיו וחובותיו של בעל נכסים הנמצאים בכינוסו, ובודאי אם לגבי חובות אלה נפתחו תיקים בהוצאה לפועל, שהרי אותם החובות קשורים למושא הכינוס בקשר ישיר, כמו גם לשאלה האם וכיצד ניתן לפתור את קשיי החזרת החובות שבגינם מונה כונס הנכסים. בודאי נכונים הדברים כאשר הנושה בתיקי ההוצאה לפועל הינו אותו הנושה שבכינוס הנכסים. לכן, התעלמות ממידע כה נגיש ורלוונטי או אי בירור האם קיימים חיובים נוספים, עולה כדי עצימת עיניים, או לכל הפחות התרשלות, מצידו של כונס הנכסים, שעלולה להוביל, בהמשך הדברים, לכדי כפל תביעות מצד הנושה.

• אין נפקא מינה שהתובעים היו מלווים בנציג עמותת נפגעי בנקים לייצגם - שכן נפסק כבר בעבר כי חובת האמון חלה על בנק גם כאשר לקוחו מלווה בעורך-דין המייעץ לו, ומכוח חובתו זו על הבנק להסביר ללקוח על יתרונות העסקה וכל חסרונותיה מבחינתו. יתרה מכך, מר רז שליווה את התובע לא היה מודע לתיקי ההוצאה לפועל ולכן לא היה יכול להעלות מיוזמתו את הדרישה להחיל את ההסכם גם עליהם. בתקופה בה ייצג מר רז את בני המשפחה, המצוקה שהניעה אותם לפעול להשגת הסכם פשרה נבעה מחששם מעיקול החנות – נכסם העיקרי ומקור הפרנסה הקבוע היחידי של המשפחה, כשבתיקי ההוצאה לפועל לא נעשתה כל פעילות במשך תקופה ארוכה – ובתיק כנגד התובעים 3 ו-5 לא נעשתה כל פעילות עד לאותו המועד למעט פתיחת התיק. בשל כל אלה לא היה בייצוג המשפחה על-ידי מר רז בכדי לפטור את הבנק ונציגו מחובת האמון, ובכללה – מחובת הגילוי, כינוס החובות, בירורם וגילויים – כלפי בני המשפחה.

• אלו סעדים מצמיחה התרשלות הבנק כלפי הלקוחות? - היות והבנק התרשל כלפי לקוחותיו, יש לבחון את הסעדים המגיעים ללקוחות במקרים כגון אלו: בטלות ההסכמים, פיצוי או קיזוז. על כן על הבנק ועל כונס הנכסים להשיב לנתבעים את כל מה שנגבה מהם בהליכי ההוצל"פ, ולבטל את הליכי ההוצל"פ שננקטו כנגדם.

• האם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזקי המשפחה עבורם נתבע הפיצוי? - לא הוכח כי התאבדות המנוח נגרמה דווקא עקב מעשי הבנק. עם זאת, מסכת היחסים שנפרשה בפני בית המשפט אכן כללה עוגמת נפש שצמחה לתובעים כתוצאה מהתנהלות הנתבעים בגביית השטרות בהוצאה לפועל, ומכך שגביית החוב הייתה "בתפזורת" ולגבי יתרות חוב, שלפחות התובעים ראו אותן כבר כמסולקות. הבנק הוא מוסד חזק ואמור להיות מסודר בכל הנוגע לחובותיו. אם ברצונו לפצל את גביית החובות כלפיו בין מספר עורכי-דין, עליו ליצור מנגנון מתאים על-מנת שהחייב יידע בדיוק מהו החוב הקיים, מהו החוב הנגבה ועל מה חלים ההסדרים. מכיוון שהדבר לא נעשה, אני קובעת על דרך הערכה, שהנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לכל אחד מהתובעים בגין עוגמת נפש, סכום של 25,000 ₪.

הליכי ההוצאה לפועל יבוטלו, הבנק וכונס הנכסים יפצו את התובעים בסך של 25 אלף שקלים וכן ישפה את התובעים בגין הוצאות המשפט בסך של 30 אלף שקלים.

- בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו - בפני השופטת ד"ר דרורה פלפל - בשם התובעים – עו"ד י. רן - בשם הבנק – עו"ד ע. שניצר