המערער, יליד שנת 1950, הועסק, החל בשנת 1972 ועד לשנת 1996, כנהג משאית על-ידי חברת "מפעלי תובלה בע"מ", שהינה חברה להובלות. על-פי הנטען, במסגרת עבודתו, הוביל המערער עבור המשיבה חומרים כימיים שונים, ובהם גופרית, אשלגן, פוספטים, מגנזיום, חומצות נחושת, ברום ואורניום. בשנת 2003 הגיש המערער לבית ה משפט המחוזי בבאר-שבע תביעה נגד המשיבה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, על-פי הטענה, כתוצאה ממחלת פרקינסון, בה לקה לדבריו עקב חשיפתו לחומרים הכימיים האמורים. חברת "מפעלי תובלה" הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות עילת התביעה ובשל היעדר עילת תביעה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, על שני ראשיה. אשר לטענת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי המערער אומנם הצהיר בכתב התביעה כי חלה במחלה בשנת 1987, אך מעיון במסמכים הרפואיים עולה כי בשלב מוקדם זה עדיין לא היה אבחון ברור של המחלה, אלא רק תיאור של תסמינים - כדוגמת רעד בידיים - מהם סבל המערער. כן ציין בית המשפט, כי אף שקיימת חוות-דעת אשר ממנה עולה, לכאורה, כי מחלת המערער אובחנה בשנת 1991, לא ברור אם התסמינים שאובחנו הולידו את הניצנים לבחינת הקשר הסיבתי בין עבודתו של המערער לבינם, וכי איש מהרופאים שמטעמם הוגשו תעודות רפואיות בעניינו של המערער לא קשר את מקור המחלה לחומרים המסוכנים שהובלו על-ידו. בנסיבות אלו, מצא בית המשפט כי אין במסמכי התביעה די כדי להוביל למסקנה לפיה התביעה התיישנה, וציין כי אף שאין להוציא אפשרות זו מכלל חשבון, ראוי כי השאלה תיבחן ותוכרע בדרך של הבאת ראיות. נוכח החלטה זו, נמשך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי. לבקשת המערער, ולאור התדרדרות שחלה לטענתו במצבו הרפואי, נגבתה עדותו בהליך של עדות מוקדמת, לפי סעיף 171 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתום מסירת העדות, הגישה המשיבה בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה. בבקשה זו, טענה המשיבה כי ממכלול טענות המערער בכתב התביעה, בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, כמו גם מהמסמכים הרפואיים וחוות-הדעת שהגיש, עולה כי תביעתו התיישנה זה מכבר, ועל כן, דינה להידחות על הסף. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי החיל על הענין את הוראת ההתיישנות החלה על עוולות בנזיקין על-פי סעיף 89(2) ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על-פי הוראה זו, לצורך חישוב ההתיישנות בעוולות נזיקין, וכאשר עילת התובענה היא נזק, רואים את יום אירוע הנזק כיום היוולד העילה, ואם הנזק לא התגלה ביום שאירע – יהיה זה ביום גילוי הנזק. הוא קבע, לצד זאת, כי חלות על העניין הוראות סעיף 8 ל חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הדוחה את מרוץ ההתיישנות מקום שעובדות שונות המהוות את עילת התובענה – למעט רכיב הנזק הכפוף להוראת סעיף 89 לפקודה – התגלו בשלב מאוחר. בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם לעדותו של המערער, נודע לו לכל המאוחר על מחלתו בשנת 1991, ולפיכך, ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, במועד זה החל מניינה של תקופת ההתיישנות, אשר חלפה בטרם הוגשה התביעה בשנת 2003. נקבע, כי עדותו של המערער נסמכה על אבחון רפואי ודאי של מחלתו שנעשה בשנת 1991 על-ידי פרופ' ברהם, אשר קבע, בעקבות בדיקתו את המערער, כי קיימים "סימנים ברורים ובטוחים" של המחלה, וציין כי הוסברו למערער משמעויות המחלה, לרבות הצורך בנטילת תרופות, ובהן תרופות אנטי-פרקינסיוניות. נקבע, אפוא, כי נזקו של המערער התגלה כבר בשנת 1991, ונדחתה טענתו לפיה עד לשנת 1996 טרם התגבש נזקו לכדי נזק משמעותי, ולפיה רק במועד זה, נוכח ההחמרה שחלה במצבו, אובחנה מחלתו באופן ודאי. בית המשפט הוסיף כי אומנם, על-פי ההלכה הפסוקה, במקרים מסוימים יחל מניין תקופת ההתיישנות במועד מאוחר יותר ממועד הגילוי הראשוני של הנזק, וזאת מקום בו הנזק טרם גובש לכדי נזק משמעותי המצדיק מבחינתו של אדם סביר הגשת תביעה. ואולם, זה אינו הדין במקרה הנדון, בו סימני המחלה הראשונים התגלו כבר בשנת 1981, סימנים נוספים התגלו בשנת 1987, והנזק המשיך והחמיר, עד שבשנת 1991 אובחנה לבסוף המחלה, כאשר בשלב זה המערער כבר סבל מנזק מוחשי, להבדיל מנזק ראשוני גרידא. כן דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה מרוץ ההתיישנות טרם הסתיים כל עוד המעשה או המחדל הולך ונמשך, תוך שהוא קובע בעניין זה כי אף אם אכן לא מדובר באירוע חד-פעמי של גרימת נזק, הרי שממועד גילוי המחלה, קרי - לכל המאוחר בשנת 1992, החל מרוץ תקופת ההתיישנות בכל הנוגע ליסוד הנזק, ועל כן, תקופה זו חלפה בטרם הוגשה התביעה. אשר לרכיב הקשר הסיבתי, ציין בית המשפט כי יש לאתר את המועד שהחל ממנו יכול היה המערער לעמוד לראשונה על קיומה של זיקה בין מעשה העוולה המיוחס למשיבה, לבין מחלתו. בהקשר זה נקבע, כי משנודע למערער דבר מחלתו, הוא יכול היה לברר את הנסיבות אשר הביאו לגרימתה, ולא הובא כל טעם להשתהות המערער בבירור זה. המערער עבד אצל המשיבה שנים רבות בטרם התגלתה מחלתו, וחזקה עליו כי יכול היה לבצע את הבירור הנדרש לבחינת השפעת עיסוקו על גורמי מחלתו. בית המשפט הוסיף, כי טענת המערער לפיה למד על קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו למחלתו רק לאחר שנים, כאשר מצבו הרפואי החמיר, מלמדת על אדישות מצידו, וקבע כי לא יעלה על הדעת שאדם הסובל מסימפטומים דומים לאלו שמהם סבל המערער, לא יערוך חקירה ובדיקה לבחינת מקור המחלה, גורמיה והשפעתה על חייו. האפשרות לקיום זיקה בין קרינת חומרים מסוכנים לבין מחלות שונות הינה ידועה ומוכרת, וחזקה על כל אדם סביר במצבו של המערער כי היה בוחן את אפשרות קיומה של זיקה בין עיסוקו כנהג להובלת חומרים שונים, ובהם – לפי טענתו – חומרים מסוכנים, לבין מחלתו, מיד עם היוודע לו דבר המחלה. לבסוף, נקבע כי אפילו לא היה המערער מודע בפועל לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש, הרי שחזקה עליו כי היה צריך לדעת על כך. לפיכך, ציין בית המשפט כי החל בשנת 1992 – מועד גילוי מחלת המערער – היה עליו, כאדם סביר, לפעול לבחינת הסוגייה לעומקה, הן מבחינה רפואית-מדעית והן מבחינה משפטית, ומשלא עשה כן - אין לו להלין אלא על עצמו. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי מכוח העובדות שהוכחו, ועל-פי מכלול הוראות החוק הרלוונטיות, מרוץ ההתיישנות הסתיים בטרם הוגשה תביעת המערער. לפיכך, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה ודחה את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
|
טענת המערער - שגה בית המשפט בקביעתו כי התביעה התיישנה - לדברי המערער, מאחר שעוולת המשיבה כלפיו היא עוולה שנזק הינו אחד מיסודותיה, ומאחר שמדובר במקרה בו הנזק לא התגלה ביום שאירע אלא רק במועד מאוחר יותר, מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא יום גילוי הנזק, כאשר מועד זה פורש בפסיקה כמועד שבו התובע חש החמרה משמעותית במצבו – החמרה שהיא מעבר לעניין של "מה בכך". במקרה זה, מועד זה חל ביום 6.10.96, בו נקבע על-ידי הרופאה התעסוקתית מטעם המשיבה כי הוא אינו מסוגל לשוב לעבודתו. לדבריו, עד למועד זה לא נפגע תפקודו, והוא המשיך בעבודתו באופן מלא. המערער מוסיף וטוען, כי בית המשפט גם התעלם מההלכה המורה כי היום הקובע להתגלות עילת התביעה הוא יום התגבשות הנכות הקבועה, ומציין כי בענייננו חל מועד זה ביום 13.11.96, בו קבע המוסד לביטוח לאומי כי הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור של 100%. לפיכך, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מרוץ ההתיישנות החל כבר במועד אבחון מחלתו בשנת 1991, ולכן הסתיים בטרם הגיש תביעתו. כן גורס המערער כי מאחר שהנזק שנגרם אינו ממוקד לנקודת זמן מסוימת שבה אירע, התרחשותו נמשכה כל עוד המערער הועסק על-ידי המשיבה. לפיכך, יש למנות את תחילת ההתיישנות מיום עזיבתו את העבודה, ובנתונים אלה, לא חלפה תקופת ההתיישנות עד להגשת התביעה.
- לעניין זה חל החריג לסעיף 8 לחוק ההתיישנות - חריג זה עניינו במצב בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה. לדבריו, חריג זה פורש בפסיקה ככולל גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי, ובענייננו, צריך הוא לחול מאחר שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת בשלב מוקדם יותר ממועד עזיבתו את העבודה על הזיקה בין עבודתו למחלתו. אף אחד מן המומחים שבפניהם נבדק לא ציין בפניו אפשרות כי קיים קשר סיבתי כאמור, ולמעשה, רק בשלב כלשהו לאחר פיטוריו בשנת 1997, ולאחר שחלה הרעה משמעותית במצבו, התגלה לו במסגרת ייעוץ רפואי שניתן לו כי ייתכן שקיים קשר בין עבודתו אצל המשיבה למחלת הפרקינסון בה לקה. לדבריו, לא היה גם מקום לקבוע כי אדם סביר במקומו היה צריך להיות מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לחומרים מסוכנים לבין מחלת הפרקינסון. זאת, בהינתן העובדה כי בשנים הרלוונטיות טרם הוכר קשר כזה – הן בקרב הקהילה המדעית-רפואית והן בקרב הקהילה המשפטית. בעניין זה מציין המערער, בין היתר, כי רק בשנת 1998 ניתן בארץ לראשונה פסק דין בנוגע לקשר בין חשיפה לחומרים מסוכנים למחלת הפרקינסון, וכי רק בשנת 2006 הכיר המוסד לביטוח לאומי לראשונה בחולה פרקינסון כנפגע עבודה. לטענת המערער, הגם שבית המשפט ייחס לו "ידע מדעי" שלא היה קיים באותה עת בידי המומחים השונים בעניין זה, הוא לא חקר את המומחים השונים בעניין זה והתעלם מראיות שונות שהוגשו על-ידו, שעל בסיסן ניתן היה לקבוע ממצאים באשר למועד שבו נודע לו על דבר מחלתו, אך בעיקר על דבר הקשר הסיבתי למחלת הפרקינסון.
טענת החברה - התביעה התיישנה גם בהנחה שהנזק התגלה בשנת 1996 - שכן לצורך מניין תקופת ההתיישנות, ולפי סעיף 89(2) לפקודה, תחל אומנם תקופת ההתיישנות במועד זה, אך היא תסתיים לא יאוחר מעשר שנים מיום אירוע הנזק. משיום אירוע הנזק נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי באופן פוזיטיבי לשנת 1991, על בסיס העדויות והמסמכים הרפואיים מהם עולה כי אז נודע למערער דבר מחלתו, ממילא יוצא כי עד להגשת התביעה בשנת 2003 חלפו הן למעלה משבע שנים ממועד גילוי הנזק, והן למעלה מעשר שנים ממועד אירוע הנזק. מכאן, כי אין מנוס מהמסקנה כי התביעה התיישנה. בנוסף, נטען כי גם לשיטת המערער לפיה יש צורך ב"החמרה משמעותית" של הנזק לצורך קביעת מועד גילויו, הרי שהחמרה כאמור חלה כבר במועד בו הפסיק בפועל לעבוד, קרי- ביום 5.2.96, ולא במועד בו נקבע על-ידי הרופאה התעסוקתית כי הוא אינו מסוגל לשוב לעבודתו. לטענת המשיבות שגה המערער בפרשנות סעיף 89 לפקודה אף בכך שעירב שלא כדין בין הוראות סעיפים 89(1) ו-89(2). ענייננו בעוולה שנזק הוא אחד מיסודותיה, ומכאן, כי סעיף 89(2) הוא הרלוונטי לעניין, ואין כל מקום לטעון כי מדובר בעוולה נמשכת, שבה יש לחשב את מועד תקופת ההתיישנות מיום סיום מעשה הנזק, קרי - ממועד הפסקת עבודתו של המערער. מכל מקום, גם לפי שיטה זו, המועד האמור צריך לחול ביום בו סיים המערער את עבודתו בפועל (כאמור, ביום 5.2.96), ולא במועד הרשמי שבו עבודתו הסתיימה (ביום 1.1.97), כך שגם על-פי דרך ניתוח זו התביעה התיישנה.
- אף ההסתמכות על סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה יכולה להועיל למערער - ראשית, לא מתקיימים במערער תנאי סעיף 8 בדבר אי-ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בניזוק, וחוסר אפשרות למונען בזהירות סבירה. המערער ידע על מחלתו זמן רב קודם לנטען על-ידו, וחרף ידיעתו זו המשיך לעבוד אצל המשיבה עד לשנת 1996, דבר שאינו מתיישב עם הזהירות הסבירה המתבקשת. מכל מקום, אפילו מתקיימים תנאי הוראה זו, תקופת ההתיישנות תחל מהיום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, ובמקרה זה הדבר אירע בשנת 1991, עת נודע למערער על מחלתו.
- יש לדחות את טענות המערער בדבר מועד גילוי הקשר הסיבתי - המערער העיד כי סמוך לאחר שעזב את עבודתו, היינו - בשנת 1996, הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי להכרה כנפגע עבודה, ומכאן כי כבר בשלב זה היה מודע לאפשרות קיומה של הזיקה האמורה. הלכה היא כי לצורך התגבשות הידיעה בדבר הקשר הסיבתי, די ב"קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשהו או מחדלו של המזיק לנזק שאירע, וכי ככלל, מועד גילוי הקשר הסיבתי יחול במועד שבו ניתן היה לגלותו לאחר שהניזוק כאדם סביר נקט באמצעים הסבירים לשם כך. בענייננו, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, התנהגות המערער, אשר באדישותו נמנע מלבחון את הסוגייה עם היוודע לו על דבר מחלתו, חרגה מהתנהגותו של אדם סביר. המשיבות גם דוחות את טענת המערער לפיה רק בשנים האחרונות החלו לעלות טענות באשר לקשר סיבתי בין חשיפה לחומרים מסוכנים לבין מחלת הפרקינסון. לדבריהן, טענות בדבר קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים מסוכנים למחלות שונות הועלו משכבר הימים, וככלל, המערער לא הצביע על כל סיבה שבגינה למד על הזיקה האמורה רק עובר להגשת התביעה ולא במועד מוקדם יותר.
|
- מוסד ההתיישנות, המסגרת הנורמטיבית - תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון אינטרסים בין בעלי הדין – התובע הפוטנציאלי אל מול הנתבע הפוטנציאלי – ובינם לבין כלל הציבור. אכן: "דיני התיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו". מצד התובע, נועדה תקופת ההתיישנות לאפשר לו להיערך להגשת תביעתו בפני ערכאה שיפוטית בתוך פרק זמן סביר; מצד הנתבע, נועדה ההתיישנות לתחום את אורך התקופה שמעבר לה לא יהיה חשוף עוד לאימת תביעה משפטית ולא יהיה מחויב בשמירת ראיותיו; מצד הציבור, נועדה ההתיישנות לאפשר לערכאות השיפוט לעסוק בענייני ההווה, ולא לשקוע בעניינים שזמנם חלף. בעשור האחרון נוסף למערכת שיקולים זו גם שיקול ההכרה בזכות הגישה של הפרט לערכאות – זכות אשר הוכרה כבעלת אופי חוקתי, וככזו, מצדיקה מתן פרשנות מצרה להוראות ההתיישנות, על שום המחסום הדיוני שהן מקימות מפני בירור זכויות מהותיות בפני ערכאות השיפוט. התוצאה הקשה הכרוכה בשלילת האפשרות הדיונית לברר זכויות מהותיות בשל המחסום הדיוני שההתיישנות מקימה, מחייבת כי סילוק תביעה על הסף ייעשה בזהירות ובהקפדה יתרה.
- החקיקה המסדירה את מוסד ההתיישנות - סוגיית התיישנותן של תביעות על עוולות נזיקיות מוסדרת באמצעות שתי מערכות דינים שונות המשלימות זו את זו: הוראות חוק ההתיישנות, ובצידן, הוראות פקודת הנזיקין בעניין התיישנות עוולות נזיקין.
- הוראות חוק ההתיישנות לעניין התיישנות - סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את הכלל הרחב אשר לפיו תקופת התיישנותה של תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע כי, ככלל, תקופת ההתיישנות האמורה מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה".
- פרשנות הפסיקה ל"עילת התובענה" - מועד "עילת התובענה", כפי שפורש בפסיקה, הוא המועד שבו מצוי בידי התובע "כוח תביעה קונקרטי", שפירושו אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, ככל שהתובע יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והביסוס המשפטי של תביעתו. אכן, "אין די 'בזכות תביעה מושגית' בידי התובע כתנאי לתחילת מרוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כוח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד". גם בהיבט זה ניתן לראות כי, בעוד שהמונח "עילת תובענה" עשוי לשאת משמעויות שונות בהקשרים שונים, הרי שבכל הנוגע לדין ההתיישנות, הוא מושפע, בין היתר, מן התפיסה הרווחת בדבר הצורך בפירוש הסדרי ההתיישנות באופן שימנע סגירת דלתות בתי-המשפט בפני בעל-דין הבא לבקש סעד, למעט במקרים שבהם הדבר מתחייב ממכלול נסיבות העניין.
- חריג להתיישנות מכוח חוק ההתיישנות: כאשר נעלמו עובדות חיוניות מן התובע - החריג הראשון למחסום ההתיישנות מעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע הסדר כללי, לפיו מקום בו מסיבות שאינן תלויות בתובע ושהוא לא יכול היה למונען בזהירות סבירה, נעלמו ממנו עובדות המהוות את עילת התובענה, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו התגלו לתובע העובדות החסרות. הסעיף קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". מניין תקופת ההתיישנות מתחיל, אפוא, במועד בו נולדה עילת התובענה, למעט אם מסיבות שלא היו תלויות בתובע, נעלמו ממנו עובדות המהוות חלק מעילת התובענה, ושבהיעדרן לא ידועים כל מרכיבי העילה בשלמותם, שאז יחול "כלל הגילוי" שבסעיף 8, ומניין ההתיישנות יחל ביום בו התגלו לתובע העובדות הרלוונטיות. אכן, "כלל ההתגלות" נועד להשעות את מרוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו.
- המבחן שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו מבחן אובייקטיבי בעיקרו - יודגש, כי סעיף 8 קובע מבחן גילוי אובייקטיבי בעיקרו. הוא אינו מסתפק, לצורך עיכוב מרוץ ההתיישנות, באי-ידיעתו בפועל של התובע על אודות העובדות הרלוונטיות, אלא מתנה עיכוב כאמור בכך שהעובדות אף לא היו בידיעתו בכוח. די בכך שתהיה בידי התובע מודעות בכוח בדבר עובדות שנעלמו מידיעתו בפועל, כדי שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל במועדו הרגיל ולא יידחה.
- חריגים להתיישנות בסעיף 89 לפקודת הנזיקין - סעיף 89 יוצר הבחנה בין שני מקרים: המקרה הראשון, עניינו בתובענה שעילתה מעשה או מחדל; המקרה השני, עניינו בתובענה שעילתה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, דהיינו - תובענה שבה הנזק הינו אחד מיסודות העוולה. בעוולות מן הסוג הראשון, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו אירע המעשה או המחדל, ואם היו המעשה או המחדל נמשכים והולכים – היום שבו חדלו (סעיף 89(1) לפקודה). בעוולות מן הסוג השני, בהן הנזק הוא רכיב מרכיבי עילת התובענה, מועד היווצרות עילת התובענה יהיה ביום שבו אירע הנזק; אולם מקום שהנזק לא התגלה ביום שאירע אלא במועד מאוחר יותר, ייחשב יום גילוי הנזק כמועד שבו נולדה עילת התובענה. אלא, שבמקרה זה, ייתקל מרוץ ההתיישנות ב"שני מחסומי זמן": אין להגיש תובענה כעבור שבע שנים מן היום שבו נגלה הנזק, וכן אין להגיש תובענה כאמור כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק – הכל לפי המוקדם יותר. מכאן, כי בכל מקרה לא יידחה מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, בלי שים לב לשאלה מתי התגלה הנזק, שכן לכל המאוחר תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום שאירע הנזק. בעניין זה הדגישה הפסיקה חזור והדגש, כי הסיפא של סעיף 89(2) אינו מאפשר להאריך את התקופה של שבע שנות התיישנות מיום גילוי הנזק, וכי מטרתו היא לקבוע מועד סופי ואחרון להגשת תביעה, אשר יחול בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק, וזאת אף אם באותה עת טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים מיום גילוי הנזק.
- תכלית סעיף 89(2) לחוק ההתיישנות - סעיף 89(2) מבטא, על כן, "כלל גילוי" ספציפי, אשר נועד למקרה שבו קיים פער של זמן בין מועד התרחשותה של עוולה נזיקית למועד שבו התגלה רכיב הנזק שבה. מטרתו של כלל זה, בין היתר, להושיט סעד לניזוק שסבל מנזק סמוי שסימניו הופיעו רק במרוצת הזמן, ולמנוע את התוצאה הקשה שעלולה להיווצר אם תקופת ההתיישנות תסתיים בטרם נודע לו דבר הנזק; בדומה לכלל הגילוי הקבוע בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם כלל זה נועד להשעות את מרוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על "כוח התביעה" שבידו.
- היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודה - שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת היא, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לעניין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא התגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: שבע שנים מיום הגילוי, או עשר שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם.
- כיצד יישבה הפסיקה את הסתירה בין הסעיפים - במגמה ליישב בין האמור בשני הסעיפים באופן שיגשים תכליתו של כל אחד מהם ומבלי לעקרם מתוכן, התגבשה ההלכה לפיה, ככלל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה גם על תובענות בגין עוולות שנזק הוא יסוד מיסודותיהן, ואשר בהתיישנותן עוסק אף סעיף 89(2) לפקודה, אלא שתחולתו של סעיף 8 נשללת אך במקרה הפרטי הנדון בסעיף 89(2), שעניינו בסיטואציה שבה רכיב הנזק בעילת התביעה התגלה באיחור. במקרה זה, ובו בלבד, יחול הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ועימו גם מגבלות הזמן המעוגנות בו. לעומת זאת, במקרים שעניינם בהתגלות מאוחרת של עובדות אחרות הנחוצות לביסוס עילת התביעה, ושבהן אין סעיף 89(2) עוסק במישרין, יחול הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק.
- על מי מוטל הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות? - ככלל, הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע, משזה מבקש לדחות על הסף תביעה נוכח המחסום הדיוני הצומח מהוראות ההתיישנות הקבועות בדין. על-מנת לקבוע כי חלה התיישנות על תביעה פלונית, נדרש הנתבע להוכיח כי כל רכיבי התובענה התיישנו. די בכך שאחד מיסודות התביעה התגלה באיחור על-ידי התובע כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות, וככל שממועד הגילוי המאוחר ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, התביעה לא התיישנה. בדומה, מקום בו אין הנתבע מסוגל להצביע איזה נזק נגרם לתובע עובר לחלוף תקופת ההתיישנות ואיזה נזק נגרם לאחריה, תידחה טענת ההתיישנות כולה.
יישום כללי ההתיישנות למקרה שבפנינו - במקרה הנדון, סעיף 89(2) הוא הרלוונטי - תביעתו של המערער נגד המשיבה התבססה על שתי עוולות – עוולת הרשלנות ועוולת היפר חובה חקוקה. בשתי עוולות אלו הנזק הינו אחד מיסודות האחריות הנזיקית. מכאן, כי חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה שעניינו בהתיישנות תביעות בגין עוולות שנזק הוא אחד מיסודותיהן. נקודת המוצא היא כי הנזק – קרי: המחלה שאובחנה במערער – אירע בשנת 1991, עת נקבעה הקביעה הרפואית כי המערער לוקה במחלת הפרקינסון. במועד היווצרות הנזק מתגבשת עילת התובענה לצורך מרוץ ההתיישנות על-פי סעיף 89(2) לפקודה. אלא שלהגנתו טוען המערער שניים: כי גילויו של הנזק מבחינתו היה מאוחר ממועד האבחנה; וכי לא נודע לו על הקשר הסיבתי בין המחלה לבין עבודתו אלא לאחר שעזב את עבודתו. האם יש בטענות אלה בדבר האיחור בגילוי כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהציב את התביעה כתביעה שלא חלה עליה התיישנות?
- התיישנות – רכיב הנזק - מהו טיב והיקף הנזק אשר בהתגבשותו והתגלותו יש כדי לסמן את פתיחתו של מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 89(2) לפקודה? ההלכה הנוהגת בעניין זה היא כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת "נזק של מה בכך"; מנגד, אין מקום שתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, ובלבד שהתקיים נזק בהיקף ממשי. תקופת ההתיישנות אינה נפתחת, אפוא, כל עוד לא התגלה נזק בהיקף ממשי; אך משהתגלה, אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. בחינת היקפו של הנזק לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות מתבססת על מבחן של סבירות: נזק של מה בכך, אשר אדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה לערכאות, לא ייחשב כנזק שעם גילויו ייפתח מרוץ ההתיישנות. לעומת זאת, התרחשותו של נזק ממשי שאדם סביר היה תובע בגינו, פותחת את מרוץ ההתיישנות במועד היוודעו של נזק כזה.
- מבחן מועד גילוי הנזק – אובייקטיבי או סובייקטיבי? - בעוד מבחן הגילוי על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו בעל אופי אובייקטיבי, בכל הנוגע למועד גילוי הנזק לפי סעיף 89(2), לשון הסעיף אינה נוקטת עמדה חד-משמעית, והדבר טרם הוכרע במפורש בהלכה הפסוקה. קיימות שתי גישות פרשניות אפשריות בסוגייה: הראשונה, כי מועד התגלות הנזק ייקבע על-פי אמת-מידה סובייקטיבית, כך שהוא יחול במועד בו התגלה הנזק בפועל לניזוק; והשנייה, כי המועד האמור ייחתך על בסיס אמת-מידה אובייקטיבית, אשר בוחנת את מועד הגילוי בשים לב למבחן "המאמץ הסביר" שעל התובע לעשות כדי לגלות את העובדות הנדרשות לעניין הנזק. ההכרעה בעניין זה טרם נדרשה, ונראה כי היא אינה נדרשת גם בענייננו, וזאת מאחר שגם על-פי המבחן הסובייקטיבי, גילוי הנזק – קרי: המחלה – בנסיבות מקרה זה, אירע מחוץ לתחומי תקופת ההתיישנות החלה על התביעה.
- גם ממועד בו גילה התובע את נזקו, הוא פעל באיחור ניכר - היות שהמחלה אובחנה סופית בשנת 1991, אז החל מרוץ ההתיישנות, שכן אז נודע למערער על אודות רכיב הנזק בתביעתו; יש לדחות את טענת המערער כאילו הנזק התגלה לו רק משנאמר לו על-ידי רופאיו כי אינו יכול לעבוד עקב מחלתו, שכן אדם סביר היה תובע עם התגלות המחלה בשנת 1991, ולא עם אובדן כושר העבודה, בשנת 1996. גם אין לקבל את טענת המערער שיום התגבשות הנזק הוא נובמבר 1996, אז נקבעה לו נכות צמיתה בידי המוסד לביטוח לאומי. קבלת טענה זו מנוגדת לתכלית דיני ההתיישנות, ולפיה די בידיעה בדבר קיום נזק ממשי, ואין דרישה לידיעה על נזק במלוא היקפו; היא כרוכה בפגיעה באיזון הנדרש בין הערכים השונים המתמודדים במוסד ההתיישנות; והיא כרוכה גם בקשיים מעשיים רבים, העשויים להביא להשעיה ארוכה ביותר של תקופת ההתיישנות, ועלולה להותיר את שאלת עיתוי קביעת הנכות הצמיתה ותחילת מרוץ ההתיישנות לשליטתו המלאה של התובע.
- העובדה כי טרם חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק לא תסייע למערער - משנמצא כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד גילויו של הנזק ועד להגשת התביעה, אין עוד נפקות לכך שאפשר שטרם חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק. כזכור, הלכה היא כי מגבלת עשר השנים הקבועה בסעיף 89(2) לפקודה לא נועדה להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר חלפו למעלה משבע שנים מיום גילוי הנזק, והיא גם אינה מאפשרת לעשות כן.
- האם חלה ההתיישנות גם על רכיב הקשר הסיבתי בתביעת המערער? - כאמור, להוכחת עילת התובענה נדרש הניזוק להראות כי התקיים קשר סיבתי בין מעשה האשם המיוחס למזיק לבין הנזק שנגרם לו. על מועד הגילוי של הקשר הסיבתי חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כפי שפורט לעיל. בשונה מיסוד הנזק, יסוד הקשר הסיבתי נעדר ביטוי פיזי-מוחשי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים מדעיים-רפואיים. למרות שוני זה, ההלכה שהתגבשה בכל הנוגע למועד גילויה של הזיקה הסיבתית הינה בעלת דמיון לא מבוטל לזו החלה בנוגע לגילוי רכיב הנזק. כך, נקבע, כי כדי למלא אחר הדרישה ביחס ליסוד הקשר הסיבתי, אין צורך להצביע על קיומה של זיקה בטוחה וודאית, ודי בכך שיתגלה בסיס לסברה הקושרת בין מעשה האשם לבין הנזק שנגרם, או "קצה חוט" לצורך כך.
- על מועד גילוי הקשר הסיבתי יחולו כללי התיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות - כלל הוא כי יש לראות ברכיב הקשר הסיבתי רכיב אחר ונפרד של עילת התובענה מעניין הנזק, ולפיכך יש להחיל עליו את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי, המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילת התובענה חלות הוראות סעיף 89(2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק". על-פי הוראת סעיף 8, ובהינתן המבחן האובייקטיבי שברקע אמת-המידה המעוגנת בו, ככלל, די בכך שהייתה בידיעת הניזוק מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו בפועל, כדי לסמן את תחילת מרוץ ההתיישנות. מועד גילוי הקשר הסיבתי, אשר עימו תיפתח תקופת ההתיישנות, יחול, אפוא, במועד שבו ניתן היה לגלות אפשרות קיומו של קשר זה לאחר שהניזוק נהג כאדם סביר ונקט באמצעים סבירים לגילוי סיבת הנזק.
- יישום כלל ההתיישנות של ידיעת 'הקשר הסיבתי' למקרה דנן - בית המשפט המחוזי קבע בענייננו כי משהתגלה למערער דבר מחלתו בשנת 1991, הוא יכול וצריך היה, כאדם סביר, לברר את הנסיבות שהביאו לפרוץ המחלה, ובאופן זה, גם לעמוד על אפשרות קיומה של הזיקה הסיבתית בין עבודתו לבין גילוי מחלתו. במיוחד כך, בהתחשב בזאת שהמערער עבד אצל המשיבה שנים רבות בטרם התגלתה מחלתו, וחזקה עליו כי יכול היה בנקל לבצע את הבירור הנדרש לבחינת השפעת עיסוקו על גורמי מחלתו. כן נקבע, כי התנהגות המערער מלמדת על אדישות מצידו, שכן אין זה סביר כי מי שסובל מסימפטומים כדוגמת אלו מהם סבל, וידוע לו כי לקה במחלת הפרקינסון, לא יפנה לבירור מקור המחלה וגורמיה. במיוחד כך הוא, בנסיבות בהן המערער היה חשוף בעיסוקו לטיפול בחומרים מסוכנים, והצורך לבחון ולברר את השפעת הדבר על מחלתו מתבקש מאליו. מכאן, שאפילו לא היה המערער מודע בפועל לקיום זיקה סיבתית בין הטיפול בחומרים מסוכנים לבין מחלתו, הרי משנת 1991 – מועד גילוי מחלתו – היה עליו, כאדם סביר, לפעול לבחינת הסוגייה הסיבתית לעומקה, על כל היבטיה. בכל מקרה המערער ידע על אודות הקשר הסיבתי בין סוג עבודתו לבין מחלתו, שכן בשנת 1996 פנה למוסד לביטוח לאומי לצורך הכרה ב'מחלת מקצוע'.
|
התביעה נדחית. החלטת ביהמ"ש המחוזי למחוק את התביעה תיוותר על-כנה.
|
- בבית ה משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - בפני השופטים אילה פרוקצ'יה, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין - בשם המערער: עו"ד שלמה דגן ועו"ד טל ישראל - בשם "מפעלי תובלה בע"מ": עו"ד לימור עמית פנקר - בשם "אררט" חברה לביטוח בע"מ: עו"ד גיל נתן מיכלס - בשם "המגן" חברה לביטוח בע"מ: עו"ד קייס נאשף
|
|