הפרשן יואל מרקוס פצח בגילוי מעניין (הארץ, 06.03.09). לדבריו, כבר בערב הירצחו של יצחק רבין (04.11.95), ובטרם התקררה הגופה, החל אהוד ברק "לקמבן" כיצד לעבור מכהונתו כשר הפנים לתפקיד שר הביטחון. ברק מוצג עתה על-ידי מרקוס, 14 שנים אחרי אותו אירוע טראומטי לעם ישראל ולמדינה, כאיש אטום ובלתי ראוי שחושב רק על עצמו.
"אהוד ברק ואני שהינו בניו-יורק", מספר מרקוס, "ובאופן מקרי לחלוטין - באותו מלון ובאותה קומה. כשחזרתי באותו יום בשעות אחר-הצהריים למלון מאירוע כלשהו בקונסוליה, ראיתי את ברק ועוזריו מתגודדים בפתח הסוויטה שלהם. "מה אתם חוגגים?" שאלתי. ברק, חמור סבר, הישיר אלי מבט ושאל "מה, לא שמעת? רבין נרצח".
מרקוס מספר עוד, במאמרו: "אחרי הזעזוע והשאלות, איך זה קרה, מה ומי, ביקש ברק שאכנס לחדרו, ושאל אם אני יודע מה דינה של ממשלה במצב כזה. האם היא הופכת לממשלת מעבר שאין יוצא ואין בא, ואם כן, האם אפשר להעביר שר מתיק אחד לתיק אחר. לצערי לא הייתה לי תשובה - אך מה שהבנתי משאלתו הוא שבעוד גופתו של רבין באיכילוב הוא בודק אם הוא יכול לקבל את תיק הביטחון במקום תיק הפנים. ההמשך ידוע. פרס נשאר ראש הממשלה ושר הביטחון ובבחירות שנערכו כעבור חצי שנה ביבי ניצח. ואחריו ברק, שהובס בתורו על-ידי שרון ברוב מוחץ".
מרקוס מציג אפוא את אהוד ברק, כתחבולן שחושב בעיקר על עצמו, גם כאשר מתרחשת טרגדיה ציבורית נוראה. אם אכן נכונים דבריו של מרקוס - מניסיון העבר אני למד שכדאי להטיל ספק באמיתות דבריו וביכולת הניתוח שלו - הרי שברק אינו ראוי לתפקיד ציבורי רם-דרג.
וחשוב לא פחות: אם נכונים דבריו של מרקוס, הרי שגם הוא אינו ראוי לאמון ולקרדיט. שכן, היה עליו לגלות זאת לציבור הקוראים בסמוך לקרות האירוע, ולא להמתין שלוש מערכות בחירות לפחות בהן התמודד ברק על ראשות הממשלה (באחת מהן זכה). העובדה שמרקוס "נזכר" לספר על-כך רק בחלוף 14 שנים, מעלה מחשבות נוגות בדבר כוונותיו האמיתיות.
