גליה מאור, המנכ"לית הפורשת מבנק לאומי, קיבלה באחרונה המון נקודות זכות, על שוויתרה, כביכול, על קבלת 3.25 מיליון ש"ח כפיצוי מבנק לאומי, כנגד התחייבותה לתקופת צינון בת 24 חודשים (במקום ששה חודשים, כפי שהוסכם במקור).
בעיתונות היא הוצגה כדוגמה ומופת למנהלת אחראית שמוותרת על מיליונים "רק" בגלל הביקורת הציבורית. אלא שבחינה מדוקדקת של האירועים מלמדת כי גם לאחר הוויתור נותרו שאלות פתוחות:
1) האם מלכתחילה התכוונו הצדדים לפיצוי נוסף בסך 3.25 מיליון ש"ח בגין התחייבות לצינון לתקופה של 24 חודשים, או שתשלום זה הוצג רשמית כפיצוי בגין צינון כדי לחסוך לגליה מאור תשלום מס בשיעור מלא (המס המתחייב בגין צינון הינו 25% בלבד...);
2) האם גליה מאור אינה חייבת בלאו-הכי, גם בלא פיצוי מיוחד, בתקופת צינון ראויה מכוח היותה מנהלת בבנק ציבורי המוחזק על-ידי המדינה?
3) האם מדובר בויתור אמיתי, או בהסרת מגבלה המאפשרת לגליה מאור לפעול בקהילת העסקים, כולל בבנקים מתחרים, בלא מגבלות כבר בחלוף חצי שנה מעת שהתפטרה?
השאלות הנ"ל שרירות וקיימות דווקא בהתחשב במעמדה המקצועי של גליה מאור וביועציה המפולפלים כדוגמת רו"ח
גד סומך. חזקה עליה שחתמה על צינון תמורת פיצוי נאות משיקולים כלכליים; וחזקה עליה שמיהרה לשחרר עצמה ממגבלה, ולהציג זאת כוויתור וכהקרבה אישית, ביודעה היטב כי השוק פתוח בפניה, כולל אפשרות לרכז קבוצת משקיעים לשם השגת גרעין שליטה בבנק לאומי.
