הפרק הזה נפתח באמירה כוללנית שמחייבת התייחסות: "על-פי הימין, נסיגה מיהודה ושומרון ... היא גם מעשה של פשיטת רגל יהודית"! זאת עמדה מוצהרת רק של החלק הדתי הלאומי של הימין! הימין החילוני והימין החרדי אינם סוברים כך. ומוסיף גודמן: על-פי השמאל, הנוכחות בשטחים... מהווה גם פשיטת רגל מוסרית". וגם זאת אמירה לא מדויקת, השמאל מכוון לא לעצם הנוכחות בשטחים, אלא לתוצאות שנגרמות בהכרח מהפעולות הנדרשות להשארות בשטחים! וזה הבדל משמעותי בין המניע האידיאולוגי של הימין הדתי לאומי, לבין המסקנה פרגמטית ולא עקרונית! שמניעה את עמדת השמאל.
א. בתת פרק "הכיבוש משחית" כותב גודמן: "נורמה חדשה נוצרה בעולם (בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והתפרקות האימפריות. ג.ג.): עם ששולט על עצמו איננו שולט על עמים אחרים". זאת לא רק נורמה רעיונית אלא תהליך מדיני חברתי שנשאף והתממש חוקתית (תחילה באמצעות חבר הלאומים ובהמשך ארגון האומות המאוחדות, ועל בסיסו נתבעה והוכרה גם זכאותו של העם היהודי למדינת לאום יהודית עצמאית משלו. המשמעות היא שישראל לא רשאית חוקית ומוסרית להתעלם מהתהליך המדיני שהביא להכרה בה כדמוקרטיה עצמאית ולכן גם נחקק כך במגילת עצמאותה.
מסיים גודמן תת-פרק זה: "...אך מאז 1967 היא (מדינת ישראל) לא רק מגשימה את חלום החרות שלה, היא גם שודדת את החרות של עם אחר. כך מדינת ישראל פועלת נגד כיוון התנועה של ההיסטוריה" .זה נכון רק בראייה כללית וחוץ ישראלית, זה לא קשור לדילמה המוסרית הישראלית! הדילמה המוסרית הישראלית אינה מתמקדת סביב מה שנגרם "לעם האחר". אלא קודם כל במה שמתרחש ועלול להתרחש בתוך עם ישראל!
ג. בתת פרק "קיצור תולדות ה"כיבוש" נכתב בין השאר: "ההתקוממות הפלשתינית טלטלה את החברה הישראלית והעלתה אותה על מסלול כואב, שסופו בהסכמי אוסלו. כאן חשוב להזכיר באותה נשימה שתחילת המהלך להסכמי אוסלו, בהסכם השלום עם מצרים שבו, ללא קשר מחייב למצרים, הסכימה ישראל להכניס את העם הפלשתיני לתוכו, וכך התחייבה ישראל לאפשר ישות עצמאית לפלשתינים. כמו-כן חשוב להזכיר שההתקוממות הפלשתינית התרחשה אחרי מלחמת לבנון השנייה היזומה על-ידי ישראל ואחרי תוצאותיה לגבי הפלשתינים. דהיינו: כשלונה של ישראל לחסל את ערפאת ואת צבאו.
ד. עוד נכתב בתת פרק זה: "מדינת ישראל שתלה בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים מאות ישובים יהודיים, לישובים האלה יש צרכים ביטחוניים..." זאת הצגה טכנית של תולדות הכיבוש, משום שמדינת ישראל לא שתלה! וזה הפך לבעיה פלשתינית ויהודית אחת! מדינת ישראל כדי "לשתול" ישוב מחוץ לגבולה חייבת חוקית לספח את השטח לגבולה! זה לא נעשה! מדינת ישראל מסרבת לעקור! ישובים יהודיים ששתלו את עצמם! באמצעות טיעון משפטי שהשטח המיושב נטול כל בעלות. לכן נעשה שימוש במינוח "שטחים מוחזקים". ומכאן "שהצרכים הביטחוניים" של הישובים האלה להלכה אינם מעניינה של מדינת ישראל אלא כאשר היא גם כובשת. "הצרכים הביטחוניים" אינם בחזקת צרכים מוניציפליים יחודיים, הם נובעים ישירות מ"המקאומה" ההתנגדות הפלשתינית. דהיינו: הדילמה המוסרית נולדה ומתקיימת כבר באופן "המקייבליסטי" שבו "נשתלו" הישובים ובאופן בו הם נתמכים על-ידי המדינה. ורק הרבה אחרי זה, במה ולמה שקורה לפלשתינים כתוצאה ממילוי הצרכים הביטחוניים האלה.
ה. בתת פרק "דמוקרטיה כובשת" מסביר גודמן: "הבעיה העיקרית היא לא שהכיבוש מוביל לשחיתות, אלא שהכיבוש עצמו הוא שחיתות." ומסכם: "הכיבוש לא מוביל לחוסר מוסריות, הכיבוש עצמו הוא לא מוסרי." לפנינו הצגה הפוכה של הראייה הפרגמטית של מרביתו של "השמאל"! בתולדותיה הביטחוניים של ישראל "השמאלנית" נעשו מספר כיבושים ומעולם לא הייתה הוצבה דילמה מוסרית! החל מאל עריש בתש"ח, דרך סיני ב1956 ועד לסיני יו"ש ורמת הגולן ב-1967. כל הנסיגות מהכיבושים האלה לא היו עקב איזו "דילמה מוסרית". כיבוש שהוא הכרחי ביטחונית נעשה כנדרש. ולכן מבחינת השמאל הוא גם מוסרי! כיבוש מתמשך וכפייתי שאינו מנוצל להישג מדיני הופך למטרד ביטחוני! כזה הכיבוש הימני המתמשך וחסר התכלית בן 19 השנים של דרום לבנון, ולכן השמאל (ברק) נסוג משם בסוף ולא בגלל איזו "דילמה מוסרית!" ולצערנו זה גם המצב שהתהווה ביו"ש. בראייתו הפרגמטית והמוצהרת של השמאל, שטח יו"ש (כמו סיני) מוחזק לצורך השגת ההסדר וזאת היא תכליתה של ההחזקה בשטח. הדילמה המוסרית אינה בעצם מצב הכיבוש המתמשך! ובגלל הפגיעה בדמוקרטיה! אלא באופן שבו נקבעות עובדות בלתי חוזרות בשטח שאינן מוסכמות ובעיקר מנוגדות למגמת ההסדר! והשפעתן השלילית על הפוליטיקה הכלכלה והחברה הפנים ישראלית!
ו. היות שגודמן מבין הפוך את מה שרואה השמאל בכיבוש, הוא ממשיך להתפתל ולתעות בדרכו ומגיע לתת הפרק הבא: "ואולי אין בכלל כיבוש?" שזה גולת הכותרת של הרצון להציג "דילמה מוסרית" מלאכותית ולהוכיח שאינה מוצדקת ובכך מקווה גודמן לשכנע את "השמאל" שאפשר מבחינתו להכיר במעשה החד-צדדי של הימין הדתי לאומי ביו"ש. ולפי עקרון "הסימטריה" כפי שהשמאל צדק ב-1948 והימין טעה, כך צודק הימין הלאומי במעשיו מאז 1968 והשמאל הוא הפעם הטועה. למאמץ האינטלקטואלי המיותר שעושה גודמן כדי להשתכנע "שאין כיבוש" אין שום תועלת מעשית. הטיעונים הדתיים לאומיים הצודקים שהוא מעלה: "זאת עובדה היסטורית: מרחבי יו"ש לא נכבשו המסגרת מתקפה ישראלית אלא במסגרת מגננה ישראלית." או: "כוח עוין שהובס במלחמה שהוא יזם, אינו זכאי להפוך את תוצאותיה." או: "אולי יש להגדיר את הרי יו"ש כשטחים כבושים משום שהם נשדדו מהעם הפלשתיני שישב עליהם?" כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים, אל נוכח המציאות שהתהוותה כאן, בין אם בשל הסרבנות הפלשתינית והאיסלאמית בעיקשת לאורך עשרות שנות העימות, ואם בשל יוזמות מוצלחות, מזל, ניצול הזדמנויות, או אצבע אלוהים של היהודים. הצדקות אינן חסרות (לשני הצדדים!) אך אינן מקרבות אפילו במ"מ אחד לשום הסדר וגם לא להקלת "הדילמה המוסרית" הפנים יהודית. המעשיות אינה דנה בעבר, אלא שואפת לעשיית הווה כדי לנסות להשפיע על לעתיד, בלי עזרת או הפרעת "השם" ושלוחיו.
ז. הסאגה חסרת התכלית סביב הסמנטיקה של השליטה הכפייתית של ישראל ביו"ש, על תושביו הפלשתינים, מסתיימת כצפוי באין מוצא: "המסקנה היא שהשטחים אינם כבושים אבל העם הפלשתיני הוא עם כבוש." או רב אפילו מזה: "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה איננה כבושה". דהיינו בשפה ישירה רוצה לומר: האדמה שהם יושבים עליה משוחררת אבל הם כבושים! התחכמות חרדל"ית במיטבה שבהכרח מביאה למסקנה שאמנם אינה כתובה, אבל המתבקשת: הפלשתינים יושבים על אדמה שאינה שלהם! גודמן "יצאת צודק וצדיק!" ולא התקרבת במ"מ אחד אל היעד, כי הלכת בנתיב פתלתל ושגוי ולכן הגעת לאין מוצא. את זה אתה יכול למכור רק לקהלך הדתי לאומי הממולכד! רק דבר "קטן אחד" שכחת להזכיר: עדין לא הראתה איך ולמה שטחי יו"ש שאינם שייכים לפלשתינים, שייכים דווקא לך! בעיקר לא אחרי שמדינת ישראל "השמאלית" חקקה את תוכנית החלוקה של האו"ם במגילת עצמאותה. כך לא תמצא בסיס לשיח בין יהודי. אתה טורח לשווא להסביר לשמאל את מה שהוא יודע כבר מזמן: שיש כאן מלכוד, אבל לא מ1967 כטענתך! אלא כבר משנת 1917! ומאז ועד היום השמאל מתמודד מולו. מלכוד 67 "שלך" הוא כולו דתי לאומי!
