סיפורו של אשר כנפו על סוכתו של מרדכי קרוצ'י, סוכך עלינו כל זמן הקריאה. הסוכה עצמה נמסרה בירושה לַבֵּן דויד, להבדיל מאָחִיו שזכה בבית. לכאורה, זכה דויד בחפץ פחוּת ערך: סוכה בלבד. אך המשמעות הקבלית והסמלית של הסוכה מעניקה משמעות אחרת למתנה זו שזכה בה דויד קרוצי' בירושה. בספר הזוהר נקראת הסוכה "צִילא דמהֵימנותָא" - צֵל האמונה - זוהר, ח"ג ק"נ ע"א.
כלומר, קיום מצוות הסוכה היא ביטוי לעומק האמונה של היהודי המאמין, ובסיפור של כנפו, הנאמנות לשליחות להעלות את הסוכה ממרוקו לירושלים היא צֵל האמונה, היא מבחן האמונה של דויד קרוצ'י לאורך כל הסיפור.
דויד נאמן למצוות הסוכה, והוא נכון לעשות הכל כדי לקיים מצוות סוכה בירושלים ולא בגולָה. המצווה מיוחדת מאוד, והיא נושאת בתוכה את ערך הזיכרון ההיסטורי, של שְהות בני ישראל במדבר, בדרך לארץ המובטחת. המצווה מופיעה בויקרא כ"ג, 43-40, וכן דברים ט"ז, 15-13. חכמינו פֵּרטו את הדינים במסכת סוכה, ובסיפור זה מרדכי קרוצ'י, כיהודי מאמין, בנה את הסוכה על-פי הדין. שולחן ערוך סימן קל"ד הביא את פירוט ההלכות.
צריך לזכור לאורך כל הסיפור את הסמליות של הסוכה: סוכה היא סמל לביטחונו של היהודי באל, וארבעת המינים מסמלים את אחדות העם, על כל חלקיו. על-פי חכמינו, הסוכה מסמלת את עננֵי הכבוד שהקיפו את בני ישראל ביציאת מצרים, וקיום המצווה בימינו מבטֵא את האמונה באל ואת ערך הביטחון באל.
הכניסה לסיפור ולסמליו
כבר מראשית הסיפור אנו תמהים על החלוקה המוזרה של הירושה עם פטירתו של מרדכי קרוצ'י: הבֵּן הגדול זכה בבית, הבן השני ירש את הרהיטים והבן השלישי דויד, ירש את הסוכה.
לאורך הסיפור איננו יודעים את שמות אֶחיו: הסיפור עוסק בדויד בלבד, ולאורך הסיפור חש הקורא שמדובר בעלילה סמלית: הסוכה היא סמל. למרות שדויד ירש חפץ פְּחות ערך לכאורה, הוא זכה בסמל, והוא נאבק על כן לשמור על ערכו של הסמל הזה. האב שנפטר, מרדכי קרוצ'י, גם העֱצים את הסמל במעשיו: "מרדכי קרוצ'י חיבב מאוד את מצוות הסוכה. על כן, במשך שנים שיפר וקישט את סוכתו הקטנה והשקיע בה את מלוא מרצו, אהבתו וכשרונו. דפנותיה היו בּדים צבעוניים אותם צירף זה אל זה וחיבר למוטות בעזרת לולאות, כמו במשכן" (עמ' 48).
יחסו של דויד אל סוכת אביו מעיד על החשיבות, שהוא מייחס לסוכה כסמל למורשת אבות, ולא כפָריט חומרי בלבד: "כשירש דוד את סוכת אביו המנוח מרדכי, טיפל בה באהבה ובחרדת קודש. את המוטות משח בשמן, קשר אותם היטב זה לזה ותפר להם נרתיק גדול מבד חזק כדי לשמרם" (עמ' 48).
כבר מראשית הסיפור, גבאי בית הכנסת חושף בהיסח הדעת את משמעות הסוכה. דויד אומר בעצב, שמצבו הכלכלי רע, ואינו יודע איך יישא אישה ויפרנס אותה. הגבאי מיד צופה שהסוכה תשמש כטַלמון, כאפריון לחתונתו ואף מעודד אותו: "דויד, הרי למדנו שאדם צריך לבטוח בה' ואם תרשה לי, אחליף למענך כמה מילים משיר השירים שאנחנו קוראים בהתלהבות כל ערב שבת: צאינה וראינה בנות מרַכֵּש במלך דוד בעטָרה, שעיטר לו אביו ביום חתונתו וביום שִׂמחת לבו" (49)ץ
נאמנותו של דויד למורשת אביו היא עקבית: כשהרב מבקש לזמן מניין ולהשיא אותם בבית הכנסת, מבקש דויד לקיים את הטקס בבית הכנסת של אביו, מתחת לסוכה שירש מאביו (51). ואכן, הסוכה הוקמה בחצר בית הכנסת, ושם התקיים טקס החופה. הרב בוחן את יפיה של הסוכה ואת ציוריו של מרדכי קרוצ'י על דפנות הסוכה ומשווה אותה לבצלאל בן אורי, בונה המשכן. הסוכה מתעלָה כאן לסמל של המשכן, בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר (53).
סיפור העלאת הסוכה לארץ ישראל הוא סיפור רווי מעשי חסד של הזוג דויד וסולטנה, אך גם סיפורי תלאות ופגעים לאורך כל הדרך. הנסיעה לארץ מתבררת כנסיעת מבחן לנאמנותו של דויד למורשת אביו ולצוואה להביא את הסוכה לארץ הקודש.
כבר בביתו של טאג'ר ישועה במוגדור, מציע לו הסוחר לרכוש את הסוכה במחיר עתֵק, כיוון שהוא אספן של אוצרות אמנות יהודיים, וכוונתו למכור אותה לבריטיש מוזאום. דויד נחרץ לאורך כל המסע והוא מסרב לכל ההצעות לרכוש את הסוכה. הוא יכול היה להקל על נסיעתו לארץ ועל קליטתו בה בזכות הכסף שיקבל עבור הסוכה. אך הוא נאמן לצוואה.
הסיפור הוא גם סיפור אהבה מרגש בין דויד וסולטנה, זוג בראשית הנישואין: היא דבֵקה בשליחות של דויד, ואינה הולכת אחר התאווה החומרית להתבסס כלכלית במחיר זניחת הצוואה של האב.
סולטנה עונה לחסיבה אשתו של טאג'ר במוגדור: "החלטנו לקיים את מצוות העלייה לארץ ישראל", ענתה סולטנה בפשטות" (65).
דויד מגדיר זאת כקיום שתי מצוות: שיחה בין טאג'ר ישועה ודוד, שעולה לארץ ישראל: "מצוות יישוב הארץ ומצוות כיבוד אב ואם". "מצוות יישוב הארץ הבנתי, אבל היכן יש כאן מצוות כיבוד אב ואם"? "נדרתי לבנות את סוכת אבי באחת מערי הקודש. בכך אגרום להנצחתו. האם אין בזה ממצוות כיבוד אב ואם"? (66).
הזוג הצעיר מקבל הצעה לקבל אדמה ולהיות חלק מן הקהילה. דויד מתגלה כנאמן לצוואת אביו: "אני מצטער, טאז'ר אפריאט, ואני מודה לך על שאתה דואג לנו כל כך, אבל ההחלטה שלנו לעלות לארץ ישראל להקים שם את הסוכה לזכר אבי זכרונו לברכה, היא מעין נדר. וכידוע לך נדר אין להפר" (71).
בהיותם בגנואה הם נקלעים לשודדי דרכים שכופתים אותם בחבלים וגוזלים את כל רכושם, בעוד הסוכה מצויה על האונייה בעת הפסקה בהפלגה (27). בכל מצוקה שהם נקלעים אליה, הם זוכים לנסים ולהצלה באמצעות הקהילה היהודית באותו מקום. מתברר, שהעֵרך של ערבוּת הדדית יהודית עומד במבחן בכל מקום.
הם זוכים בסיוע הקהילה להפליג באונייה "איסטנבול" לכיוון יפו, בעוד הסוכּה המיוחדת מפליגה באונייה, שהם לא שבו אליה. גם באונייה זו הם נקלעים לאסון: קבוצת סוורים על האונייה שודדת את הנוסעים ומאשימה את דויד בגניבת החפצים. המשטרה המקומית אוסרת אותו, והוא נלקח מן האונייה, לעיני אשתו סולטנה שנותרת לבדה על האונייה (93).
סיפור התלאות של דויד במעצר ובחקירות ושל סולטנה העולה בודדה לארץ, הוא סיפור מרגש ומצמרר. ולא ברור לאורך כל הסיפור איך תחזור אליהם הסוכה, ומה יהיה גורלה. הסיפור מסתיים לא במקרה כנראה בחול המועד סוכות. לא אעשה כאן ספוילר ולא אחשוף את ההתָרה מן הסְבך של העלילה הדרמתית.
מרדכי קרוצ'י, לאורך כל הסיפור, הוא בגדר אדם שהלך לעולמו. אך מתברר שהוא 'נפקד נוכח' מאוד לאורך כל העלילה, וגם בסופה (רמז זה נועד לזרז את הקוראים של מאמר זה לקרוא את הסיפור).
הסמליות של הסיפור
יהודי בתפילתו אומר מדי יום "ופרוש עלינו סוכת שלומך". בשבתות וחגים הוא אומר: ופרוש עלינו סוכת שלום. הסוכה אמורה להבטיח שלום, על-פי פסוקים אלה. הסוכה מוצגת בפסוקים אלה כסמל לשלום, למרות שהיא דירת ארעי. דויד, גיבור הסיפור, מקבל הצעות כספיות, שיכולות להבטיח לו מבנה חזק ויציב יותר. אך הוא דָבק בסוכה, דָבק באמונתו, דבק בארץ ישראל, דָבק בצוואת אביו.
שני ערכים מתעלים בסיפור זה: ערכה של הסוכה כּסֵמל, ערכה של צַוואת אב. דויד דבֵק בשני ערכים אלה, ולכן סוכַּת שלום פרושׂה עליו.
