אובססיית גבי אשכנזי
יש מגמתיות רבה באופן הצגת הדברים בספר, שמגמתה "להוכיח" באותות ובמופתים את כשליו של גבי אשכנזי בכל הקשור ל
בועז הרפז ולאירועים אחרים בעברו של אשכנזי. המסר הברור שעולה מן הכתוב, הוא שגבי אשכנזי ומקורביו (אשתו, עוזרו ארז וינר ודובר צה"ל אבי בניהו) רקחו מזימה לסכל את מינויו של
יואב גלנט והשתמשו לצורך כך באמצעים לא לגיטימיים הגובלים בפלילים.
כדי "להוכיח" זאת, מציגים הכותבים עובדות שונות שחלקן הגדול התפרסם כבר בתקשורת ומחברים להן הערכות ופרשנות שאינן בהכרח מייצגות נאמנה את המציאות האמיתית. לכל עובדה כזו ניתן לתת גם הערכה ופרשנות אחרת שיכולה לשנות את התמונה. מה שברור הוא, שלא כל העובדות עמדו בפני הכותבים בעת כתיבת הספר ולכן בהכרח התמונה הכוללת אינה שלמה ועשויה להיות שגויה.
כך לדוגמה, רומזים הכותבים כי אשכנזי, שקיבל דיווחים מארז וינר על "סיפוריו" של הרפז לגבי מה שקורה בלשכתו של שר הביטחון בסוגיית מינוי הרמטכ"ל הבא, ביקש לקבל "משהו כתוב" וזה היה לכאורה הטריגר לכתיבתו של המסמך המזויף על-ידי הרפז. מכאן ועד לתובנה האפשרית של הקורא הממוצע כי אשכנזי "בישל" את הכנת המסמך, הדרך אינה רחוקה.
הכותבים מייחסים יכולת מרשימה מאוד של הרפז בביצוע מינויים של קצינים בצה"ל, ומוכיחים "סטטיסטית" כי מספר המקורבים שהרפז היה מעורב במינוים לתפקידים כאלה ואחרים הוא גדול על מאלה שלא היו מקורביו. בהיעדר עובדות מבוססות בסוגייה זו, הרי שזוהי קביעה, שנראית על פניו מגוחכת ומוזרה. ייחוס יכולות כאלה להרפז הוא הגזמה פרועה בלשון המעטה.
בספר מוצג באופן שטחי קשר, לכאורה בעייתי, שהיה לאשכנזי עם
ארקדי גאידמק. במסגרת זו מופיע סיפור על השתתפות אשכנזי בעת שהיה אלוף פיקוד צפון באירוע בביתו של גאידמק בהרצליה, כאשר אחד ממשתתפי האירוע מביע פליאה על נוכחות אשכנזי במקום. אין פרטים מה הייתה מהותו של האירוע, מי היו המשתתפים הנוספים, על מה דובר שם וכדומה. צריך רק להעיר כי באותה תקופה גאידמק לא נחשף עדיין בתקשורת ומעלליו בצרפת לא היו ידועים בציבור הרחב.
אשכנזי אינו חף מטעויות והוא אף הודה בכך בפומבי. התנהלותו בכל הקשור למסמך הרפז אינה מצטיינת בתבונה יתרה בלשון המעטה. לבטח לא בתבונה פוליטית המתחייבת ממעמדו כרמטכ"ל. הוא הסתיר את המסמך תקופה ארוכה; חשף אותו בפני מועמדים לרמטכ"לות; לא דיווח על כך לממונים עליו ואף לא לנשוא המכתב - האלוף גלנט; מסר אותו באיחור למשטרה כאשר נפתחה חקירה ועוד. אלה כשלים שאשכנזי חייב עליהם תשובות לציבור והוא ראוי עליהם לביקורת קשה.
ארי שביט, במאמר פובליציסטי בעיתון
הארץ לפני מספר ימים, היטיב לשאול את השאלות הרלוונטיות בסוגייה זו.
לא צריך לכתוב ספר בשביל זה!
יחד עם זאת, ה"עליהום" שיש בספר על גבי אשכנזי בניסיון להציג את כל ה"פאשלות" שלו לאורך שירותו הצבאי והצגת הדברים המגמתית, תוך מתן רמזים מניפולטיבים ומבלי שכל העובדות נמצאות בפני הקוראים - מעוררים תמיהה לגבי מניעיהם של הכותבים.
האובססיה העיתונאית
מהספר עולה בבירור תמונה של מאבקי אגו קשים בין עיתונאים.
בן כספית מצד אחד ו
דן מרגלית ורונן ברגמן מהצד השני. בין שהם כתבי חצר של צד זה או אחר בסיפור הזה, ובין אם לאו, הרי ששני הצדדים מתחרים ביניהם בהטלת רפש הדדית ומנסים להוכיח לקורא את צדקתם.
אגב, דן מרגלית נראה במאבק הזה כמי שכפאו שד וכמי שנכנס לסיפור הזה שלא מרצונו ובעל-כורחו. מי שעשה ספינים תקשורתיים, התראיין בכל ערוץ אפשרי, היה רונן ברגמן ונראה כי הוא המוביל של האגו העיתונאי שלו. גם בן כספית מצידו, בלי לכתוב ספר, משתלח ב"חבריו" העיתונאים באופן מגמתי ובוטה.
האם האובססיה הזו היא עיתונאות נכונה, אובייקטיבית וראויה? על הכותבים, על מועצת העיתונות ומומחי התקשורת להגיד את דברם.
האובססיה להוציא את הספר בתזמון זה
קשה להשתחרר מן הרושם שהעיתוי של הוצאת הספר במועד סיום תפקידו של אשכנזי הוא מכוון ומגמתי. הספר, כך נראה, נכתב בחופזה מבלי שכל העובדות יהיו לפני הכותבים, כאשר בפועל גם לפי הכותבים הנושאים הכתובים נחקרים על-ידי שלושה גורמים ובהם
מבקר המדינה. למה לא ניתן היה להמתין לדוחות שלהם? אולי שיקולים עסקיים? שיקולי ההוצאה לאור?
חלקים מהותיים מהספר מתבססים על דברים שנכתבו בעיתונות הכתובה או נאמרו בתקשורת האלקטרונית. יש תחושה שהכותבים סיכמו עבור הקורא את מה שנאמר בתקשורת בהקשרים אלה ו"שפכו מילים על הנייר" שיכול לספוג הכל.
האם זה מצדיק הוצאת ספר במהירות שיא כזו?!
ויחד עם הביקורת המתוארת לעיל יש בספר מספר היבטים ציבוריים חשובים שראויים לבדיקה ולדיון ציבורי. אתמקד בשניים מהם בלבד ויש לבטח עוד הרבה:
איך הפשפש עלה למעלה?
איך קרה ש"המערבב" (כך הם מכנים אותו בספר) הקרוי בועז הרפז הגיע לדרגת סגן אלוף בצה"ל והיה מועמד לתפקיד בדרגת אלוף משנה? איך לא אותרה הבעייתיות שלו במבדקי הקצונה, בקורס הקצינים, בכל הקורסים האחרים שעשה ובכל התפקידים בהם שימש? איך מניפולטור חסר מעצורים ועבריין סדרתי מגיע לשירות ביחידה סודית ביותר, מתקדם בה בסולם הדרגות ונחשף לסודות כמוסים ביותר של בטחון המדינה?
מהי תרבות הסליחה, המריחה והחיפוי הזו בצה"ל? כאשר כבר נחשפו כשלים ועבירות פליליות של הרפז, משחררים אותו מצה"ל מבלי להעמידו לדין פלילי. לא זאת אף זאת, בהמשך הוא עוד זוכה לתנאי פרישה מופלגים. במה הוא שונה מ
צ'יקו תמיר? מ
עימאד פארס? או מסתם בוזגלו שגנב את האקדח של הרמטכ"ל?
הסוגייה הזו מעידה על תרבות שמחייבת בדיקה מעמיקה יותר ושינוי גישה. מי שעובר עבירות פליליות, משקר, גונב - מקומו בכלא, גם אם יש לו קבלות על פעילות צבאית מפוארת.
תרבות הניהול של יחידות סודיות בצה"ל
אם אפילו רק חלק קטן ממה שנכתב בספר הוא נכון, הרי נראה שמערך המבצעים המיוחדים הסודי של צה"ל התנהל באופן מושחת ומופקר ללא כל בקרה. בשם החשאיות, ההילה והסוד יש הרבה יוהרה של "אני ואפסי עוד", ושל "מותר לי הכל כי אני מיוחד ומורם מעם".
ההתנהלות הזו מתרחשת במהלך שנות ה-2000 (ולא בשנות ה-50 וה-60) כאשר יש כבר מערכות של בקרה כספית, מבקרים חיצוניים וכדומה. המנהלים/המפקדים שאיפשרו התנהלות כזו ראויים לציון אפס בניהול. אולי הם נועזים ואמיצים ואולי הם עשו מבצעים מפוארים, אבל אין להם מקום כמנהלים בשום גוף ציבורי.
אני מעריך כי חלק ניכר מחקירות השב"כ, הצבא ומבקר המדינה המתנהלות בימים אלה עוסק בשאלה הזו. דן מרגלית ורונן ברגמן צודקים לחלוטין בזעקתם בסוגייה זו.
זה בהחלט שווה ספר נפרד. 