לפני כשבוע התקיים סיבוב שני של בחירות לנציגי המינהל הקהילתי החרדי בירושלים, בחסות ובמימון העירייה. התוצאות נפסלו בסיבוב הראשון, ולנציגי העירייה הפריע הצורך לחזור על הבחירות. מה את רוצה, שאלו אותי, מדובר בחרדים. הפעם, לשמחתם, התוצאות היו ברורות: רוב המועמדים העצמאים קיבלו טלפונים מאיימים והסירו את מועמדותם. מועמדי הרבנים קיבלו 98.2% מהקולות - יותר משקיבל בשאר אל-אסד בבחירות ב-2007.
המשטר בשכונות החרדיות הוא "טוטליטארי" - כל התושבים וכל היבטי חייהם כפופים לרשות אחת. מוסדות המדינה אינם עושים דבר להגן על החרדים הפשוטים, שסובלים מהמשטר האכזרי: עוד לא מצאו את האשמים בהצתת הבית בשכונת
מאה שערים לפני כחודש, הפחדה של פלג חרדי אחד נגד השני. נשים מותקפות בשל לבושן, ילדים עוברים התעללויות, והמשטרה כמעט שלא מתערבת. מי רוצה להסתבך בשכונה חרדית?
אחד ממוקדי הכוחנות, גם הוא באחריות המדינה, הוא מערכת החינוך. אפשר לבדוק את נוהלי הקבלה. במוסדות החינוך במגזר החרדי האחראים על אכיפת הכללים הם בדרך-כלל רבנים, או "ועדות רוחניות". בניגוד להוראות של משרד החינוך, המטילות על כל בית-ספר לנמק דחייה של תלמידים, ה"ועדות" יכולות לפסול תלמידים בלי לראיין או להכיר אותם. מנהלת בית-ספר הסבירה לי: "הם לא צריכים לפגוש את התלמידים. הם מכירים את המשפחות ויודעים מי מתאים"... קבלה למוסד חינוכי היא גורלית לילד חרדי ולכל משפחתו. היכולת לקבוע מי יתקבל מרכזת כוח אדיר בידי קומץ עסקנים חרדים. אח שמתרחק מהקהילה, יוצא לעבוד או מתגייס (חס ושלום) - מכתים את כל המשפחה. סבתא שלובשת מכנסיים יכולה להרוס את עתיד נכדה. מפקחת אחת אחראית על 164 בתי-ספר חרדים. בעקבות עתירה נגד מרכז החינוך העצמאי ב-6.8.2009, בג"ץ פסק שיש לנקוט בצעדים להבטחת השמירה על עקרונות שוויוניים בקבלת תלמידים. כחברת מועצת העיר, פניתי בכתב אל יותר מעשרה בתי-ספר חרדיים בבקשה לקבל רשימה של הקריטריונים. לא זכיתי לתשובה מאף אחד.
בביקור אישי במוסדות - הצלחתי להוציא מסמכים. הקריטריונים מקוממים. בתי-הספר קובעים כללי התנהגות לבנות המתקבלות, ולא רק בבית-הספר: "אין להתרועע עם חברה לא מתאימה", "אין להשתתף במופעים ובתוכניות שאינם לרוח בית יעקב", "אין להשתתף בפעילות של כל תנועה אחרת מלבד 'בתיה'", "אסור לתלמידה להיות רשומה ולהחליף ספרים בספרייה זרה, וכן לקרוא או להשאיל ספרים שאינם מתאימים לרוח בית-הספר". הפרה של כל סעיף יכולה לשמש עילה לסילוק מבית-הספר.
התקנונים של בתי-הספר אינם מסתפקים בכללים לתלמידים, אלא קובעים כללי התנהגות לכל המשפחה. כך, למשל, מציינים מחברי התקנון במפורש: "אין להחזיק בבית מחשב אלא לצרכי עבודה בלבד (ללא סרטים)"; "על האב ללבוש תלבושת ישיבתית"; על האם לשמש דוגמה בצניעותה כולל כיסוי ראש "מלא, עדין וסולידי". מעבר לכך, על כל האחים והאחיות ללמוד במוסדות דומים. נדרשת "כפיפות מוחלטת להוראת גדולי הדור בכל התחומים, כגון: נושא המחשבים, הפלאפונים הכשרים, וכו'".
המשמעות: מדינת ישראל מאפשרת לגופים אלמוניים לנהל את מערך הקבלה לבתי-ספר, ואף להתערב בכל אורח-החיים של משפחות התלמידים. האם אנשים שעסקנים קנאים שולטים בהתנהגותם, יוכלו להשתלב בתעסוקה? האם הורים חרדים יוכלו לצאת ללמוד, לעבוד, ולהיות שותפים בחיי המדינה? ברור שלא. החברה החרדית חיה בבועה טוטליטארית בתוך מדינת ישראל, והמוסדות נמנעים להתמודד עימה.
כל עוד מדינת ישראל לא מפעילה את כוחה להשליט סדר, שקיפות ומינהל תקין במוסדות חרדיים - אין שום סיכוי להביא לתפנית בהשתלבותם בחברה הכללית.
