פעם היו כאן גברים. הם התגייסו להגנת העם והארץ. הם עברו טירונות של טרטורים מכאן ועד לגבעה שמעבר לאופק. הם עמדו חתומי פנים בפני הרוח המצליפה ולשונו החדה של סמל המחלקה בשחר שאחרי ליל מסע מפרך על רגליים בצקות בתוך נעליים רטובות מיזע וגשם. הם יצאו לפעולות נועזות שמהן חלק מחבריהם לא חזרו. בזכותם, כך אמרו לנו, אנו חיים פה בבטחה יחסית, יותר בטוח מלונדון, פריז או סאן-ברנרדינו. פעם היו כאן גברים שיכלו לעמוד בכל משימה, בכל קושי, בכל התעמרות גופנית, נפשית ומילולית, ולהמשיך את המסע בגאון.
זה היה פעם. היום הם נמוגים מאימת הפוסט בפייסבוק.
אז מה היה לנו כאן? מלח הארץ, לוחם סיירת מטכ"ל, מגיש ראשי במהדורת החדשות הלאומית, עיתונאי העומד בראש אחת ממערכות החדשות החשובות בארץ, החליט לעשות מעשה ולהתגייס מחדש להגנת העם והארץ, והפעם כחבר כנסת. לא בשמאל, שם כל עיתונאי חבר ברנז'ה הוא למעשה פוליטיקאי במסווה, אלא בימין, אולי אף בימין הדתי לאומי. האיש התפטר מעבודתו, עשה ימים ולילות במסע הבחירות, נבחר לכנסת, ומן הדוכן הציבורי החל להרביץ את האמת, באופן שרק תקשורתן מיומן יודע להרביץ.
ואז הוא פגש את פייסבוק. פוסט אחד בפייסבוק אודות סיפור ישן, חרבוש אחד בדיו אלקטרונית אודות חליפת מילים זו או אחרת, והאיש התקפל. הוריד את הדגל, ירד מן הדוכן, ברח מן הכנסת, ונעלם לתוך מחילה שאין בה קליטה של תקשורת אלקטרונית.
אבל מילא הוא. הספונסור שלו, מי שהיה אמור לעמוד מאחוריו כחומה בצורה, אף הוא קצין סיירת שהתפאר בכך שהרג ג'יהאדיסטים הרבה, גם הוא התפרק כשלג אחרי הגשם לכדי עיסת בוץ דביקה של דיבורי התנצלות. אפשר להתרשם מן ההקלה שנשמעה בכל התבטאות על שחברו חסך ממנו את הצורך להראות קצת נחישות, קצת תמיכה, קצת עמידה ברוח הנושבת מן השמאל. מורך, התקפלות כאטרייה שלוקה, חברות על הקרח, עמידה נחושה של דיונה. האלה הגברים שלנו?
ומה על שאר הגברים של המפלגה המסוקסת המתיימרת להנהיג את העם מעמדה של צדק הנתמך בכוח? לפתע הם התאדו כולם. איש לא פתח פה וצפצף, מוראם של הפייסבוק ושל התקשורת השואבת ממנו את סמכותה נפלו עליהם. האלו גברים אלה?
חורצי הדין ללא דין
מילא הם. מה עליה? כולנו יודעים מזה כעשור שכל האשמה על-רקע מיני די בה כדי להחריב חיים של כל גבר הניצוד בכוונת של הממסד הפמיניסטי. היא, המייצגת את כל מה שהפמיניזם המודרני אמור להשיג: עלייה מסחררת בסולם החברתי עד כדי היותה שרת המשפטים, גם היא לא התייצבה לצידו של חברה המותקף. מותקף במה? בטינופת אלקטרונית שאין מאחוריה שום דבר יותר מדיבורים של בינו לבינה.
היא, שיודעת כמה קל ללכלך על בן אדם בדברים שאין בהם ממש, שדוגלת בהפרדה הראויה בין תפקוד לבין דעה קלה לרגע, הייתה צריכה להיות גבר, במובן הלא מיני של המילה, ולצאת חוצץ נגד השימוש הנלוז במין כדי להפלות את הגברים לרעה - לא בשל עוול שעשו, אלא בשל דמיון העוול במוחה של האישה שהוסתה לעשות עוול. אבל לא. גם היא התמוססה לתוך דיבורים חסרי תוחלת שאין בהם כדי לסייע לאיש לעמוד במתקפה התקשורתית שניתכה עליו.
מילא הם. בתשאול קצר בקרב נשות המגזר מתברר שטוב עשה יינון מגל שברח, כיוון שלדעתן עשה מעשים לא ראויים. על סמך מה חרצתם את דינו של האיש? האם הוגשה תלונה למשטרה, נחקרו העדים, היה תהליך של חקרת ודרשת היטב והנה נמצא הדבר? לא, מספיק שההאשמות הופרחו בחלל הווירטואלי, ומבחינתנו הוא פסול.
בפרשת יינון מגל ברור דבר אחד. לא היה בה שום דבר הקשור לתפקודו של מגל כחבר כנסת, או כראש מערכת החדשות של וואלה, או כמגיש החדשות הממלכתי. היה בה שימוש ציני של השמאל בעורבא פרח כדי לסתום את פיו של הדובר הרהוט ביותר של נאמני ארץ-ישראל. בפעם שלרשותם היה איש שהיה בכיר בצד השני של התהום, ממש בלב הברנז'ה. הוא עמד באומץ מול כל חבריו ומוקיריו בחייו הקודמים וענה להם בשפתם, אבל באמת ולא בשקר, במציאות ולא באשליות, בנטילת קורה מבין העיניים ולא בטיוח. אין דבר שמרגיז את הברנז'ה יותר מן הבוגדים בה. והדרך הטובה ביותר לחסל פוליטית אדם המשויך למחנה היהודי-לאומי הוא להטיל בו רפש מיני.
יינון מגל עמד בחוצות העיר הווירטואלית וחש את גושי הרפש המוטחים בו מכל עבר. הסתכל ימין ושמאל, למעלה ולמטה ומסביב, ואין איש עימו. כולם נטשו אותו ורצו להתחבא ממטר הרפש המיני, פן ידבק גם בהם. הסתכל לאחור לטור הלוחמים על ארץ ישראל שחשב שמגבים אותו, והנה אין איש. כולם עשו פזצ"ט בלי אלף, מבלי להשיב אש אל מקורות הירי. התגנב החשש לליבו שאלה שהיו אמורים להיות עימו בצוות, שבו מאחריו, אולי מכיוון שהתבלט יתר על המידה. אוריה החיתי בשדה הקרב הווירטואלי.
בשלב זה היו לו ליינון שתי אפשרויות. להילחם ולקוות שבמלחמה הזו יתגייסו לטובתו כל אותם עשרות ואולי מאות אלפים שהיו חבריו הווירטואלים, או לנוס על נפשו.
יינון בחר לנוס על נפשו.
מפלגת הבית היהודי נמלטה מן המערכה, והברנז'ה שונאת-ציון חגגה את נצחונה. היא הוכיחה כי הימין המתון הוא חבורה של מוגי לב, פחדנים בני פחדנים, שאינם מסוגלים לעמוד אפילו בהכפשה וירטואלית. מנהיגות שכזו אינה יכולה להיות ראויה לאימון העם, כי האתגרים האמיתיים נוראים בהרבה מבליסטראות אלקטרוניות של בחורה זו או אחרת.
אי-אפשר שלא לחשוב על האיש שלנו בוושינגטון, ג'ונתן
פולארד, עומד בתוך השגרירות כשציידי הבולשת ממתינים לו בחוץ והריר נוזל בין לסתותיהם הווירטואליות, סמוך ובטוח כי עתה הוא מוקף חברים, מגובה במדינת ישראל ובמוסד הכל-יכול, ופתאום מוצא עצמו מאוים ומושלך אל הקור, אל הכלא, אל 30 שנה אבודות. יינון מגל לא הושלך לכלא אמיתי, אלא לכלא וירטואלי, אבל בימינו, זה הכלא הקשה יותר, במיוחד לתקשורתן.
לצורך התרגיל המחשבתי, מה היה קורה לו דבק יינון מגל באקדוחיו, והיה מתחיל לירות את התחמושת הווירטואלית שבידיו במבקשי נפשו, היה מכריח את המאשימים לגבות את הפוסטים בפייסבוק בעובדות שניתן להוכיח בבית משפט, מכריח אותן מאשימות לעמוד בבית משפט בחקירת שתי וערב של בן-גביר, לעמוד ולתאר בדיוק רב עם ההקלטות המתאימות והעדים שאין-בהם-רבב את האמירות שהופרחו לפני שנתיים, חמש ועשר. מה היה לו היה ח"כ מגל מגייס לעזרתו את כל נאמני ארץ-ישראל שרואים בו מנהיג בכוח של התנועה לחיזוק הריבונות היהודית על ארץ ישראל? הייתכן שהיה יוצא מן התלאות הללו כמנהיג?
אין סיכוי. כי מערכת המשפט היא חלק מן הברנז'ה. ראו את הרשעתו של הנשיא לשעבר קצב על סמך עדות בת עשר שנים. ראו הסיכול הממוקד שנעשה לשר המשפטים
חיים רמון כאשר תהה אם יוכל לבצע שידוד מערכות במערכת המשפט. ראו סיכול מועמדותו של
סילבן שלום לנשיאות דרך רפש מיני ממוחזר שהועלה מן האוב נגדו ונעלם כשהסיר את מועמדותו.
חבל. רציתי להאמין בדור הנוכחי ובנחישותו להתמודד עם הרשע, אבל אין לי ברירה אלא לסמוך בינתיים על הדור הקודם. בינתיים אשתדל לנהל את ענייני עם נשים במרחק של לפחות שולחן.
