איך לא לדווח על כלכלה ועסקים

בידיעות אחרונות, 10.4.16, מצאתי כתבה של נורית זומר שכותרתה: "מתקשים לשרוד: 44,500 עסקים נסגרו בשנה שעברה". עיינתי בגרף שצורף לכתבה, שנשא את הכותרת: "עליה במספר העסקים שנסגרים". בגרף עצמו מובאים נתונים על עסקים שנסגרים ולידם עסקים חדשים שנפתחים בין השנים 2010 ל-2015. לאחר שקראתי גם את תוכן הכתבה, שמפרשת את הנתונים ומוסיפה כאן ושם פרטים משלימים לנתונים המספריים של הגרף, השתכנעתי שהכתבה ביסודה מחטיאה את המטרה שנראית, על פניה, כטענה שמספר העסקים הקטנים והבינויים שנסגרים בכל שנה במשק הישראלי הוא גדול ובלתי סביר. כותרת המאמר אינה מסגירה את תוכנו האמיתי. שהוא ניתוח השינויים במגזר העסקים הקטנים והבינוניים והצבעה על הגורמים העקריים המביאים לפגיעה בצמיחתו של מגזר זה. פגם נוסף בכתבה הוא אי-דיוקים בניסוח בהתייחס לנתונים ולמושגים שבהם היא עושה שימוש. ראשית, חסר הציון שמדובר בעסקים פרטיים; שנית, אין ציון באילו סוגים של עסקים פרטיים מדובר - גדולים, בינויים, קטנים או כולם יחד; שלישית, מטרת הכתבה אינה ברורה ואין בה מסקנות והמלצות. כלכלה היא דיסציפלינה "חצי מדויקת", כזו שעושה שימוש אינטנסיבי ושכיח בנתונים מספריים, בעיקר לצרכי אומד של תופעות, והשוואה בין מצבים ותהליכים. כאשר בכתבה מסוג זה חסרה הגדרת סוג העסקים וחסר הנתון על מספרם הכולל בישראל, מדובר כמעט באמירה סתמית שפוגעת באיכות ובערך של הכתבה. מן המקובלות הוא שעסקים פרטיים קטנים ובינוניים הם מנוע צמיחה ראשי בשוק חופשי ומפותח במדינות הדמוקרטיות. הוא גם הגורם העקרי ליצירת מקומות תעסוקה ומקור חשוב ליצירת הכנסות לאוצר המדינה. לכן, בכתבה המנסה לתאר שינויים ומגמות בסקטור חשוב מאוד של המשק הלאומי, לדיוק ולמהימנות ערך יסודי. בגוף הכתבה ובדברי ההסבר לגרף, מורחב מעט הדיון ומפרט מאפיינים של התופעות העולות מן המספרים. אולם גם כאן חסרות תובנות חשובות, ובהן:

• מדובר בסגירת עסקים, אבל לא מצויין האם ועד כמה היקף הסגירה הוא נורמלי, כלומר דומה למדינות בקבוצה האופיינית למשק הישראלי (OECD, למשל). הערכת ביצועי המשק קשורה תמיד בהשוואה בין ביצוע לתכנון - יעדי הממשלה מכאן והמציאות בשטח מכאן; עצם המספר 44,500 אינו אומר שום דבר מהותי.

• מהגרף רואים שגידול שנתי בסגירת עסקים נמצא בצמיחה כבר מאז שנת 2011, כלומר: 4 שנים ברציפות. אולם בה בעת נצפה גם גידול בפתיחת עסקים חדשים באותו מגזר. הגידול הוא מאז שנת 2012, כאשר בין שנת 2014 ל-2015, הגידול משמעותי יותר מאשר בשנים הקודמות המצויינות בגרף. הצמיחת השנתית של מגזר העסקים הקטנים והבינוניים ניתן למעשה ע"י ההפרש בין מספר העסקים הנוספים בכל שנה למספר העסקים הנסגרים בכל שנה. אם הפרש שנתי זה קבוע לאורך כל התקופה, פרוש הדבר הוא סטגנציה של המגזר, שבגלל חשיבותו למשק, היא כבר חדשה כלכלית אמיתית. עניין זה כלל אינו נדון בכתבה. נשאלת השאלה, אם כך, מה כוונת הדיווח? - חדשות כלכליות או רכילות עיתונאית?!

• עצם העובדה שעסקים נסגרים, איננה חידוש. אולם בהקשר זה מעניין לדעת אילו עסקים נסגרים והאם תואמת התופעה הנצפית את מדיניות הממשלה (בהנחה שיש מדיניות כזו); כלומר: התוצאה עומדת בזיקה ישירה לתכנון הלאומי, או דווקא הפוכה לו. האם נסגרים עסקים שההתפתחות הטיבעית במשק דינמי אמורה לצפות שיתישנו ויעברו מן העולם - עסקים בתחומי ענפים ישנים, לא אטרקטיביים למשק או שאינם מפרנסים את בעליהם ועובדיהם בכבוד, וראוי לברך על סגירתם. או אולי מדובר בעסקים חשובים למשק, חשובים לייצוא או בעלי ערך אסטרטגי לאומי אחר, ואז מדובר בבעיה הדורשת טיפול יסודי ודחוף.

• בפיסקה האחרונה של הכתבה, מפרטת זומר סיבות שדווחו לגבי העסקים שנסגרו - החלוקה לקטגוריות עיקריות היא כדלקמן: 20% - קשיים תזרימיים; 50% - חוסר כדאיות כלכלית; 30% - טעויות בקבלת החלטות ניהוליות.

בחינת נתונים אלה מראה שכ-50% מהמקרים הם בברור בעיות של חוסר הבנה עסקית או ניהול לקוי, כלומר תקלה מישקית שאילו נמנעה, הייתה חוסכת למשק כספים רבים. 50% הנותרים - חוסר כדאיות - מסתמנים כתוצאה מאסטרטגיה שגויה ואובדן הקשר עם מגמות השוק (שינויים טכנולוגיים, והעדפות הלקוחות או כשל תחרותי). למעשה, כל שלושת הסעיפים מעידים על רמה ירודה של הבנה עסקית אצל מפעילי העסקים, ואפשר שהם גם תולדה של הרפתקנות והימורים מסחריים (עינבל אור, למשל). כשלים מסוג זה אינם חידוש. בכדי לצמצם את מספר הכשלונות הלא רצוניים והלא הכרחיים, הוקמה כבר לפני שנים "הרשות לעסקים קטנים" במשרד הכלכלה. תפקידה לסייע ליזמים חדשים וחסרי-ניסיון במימון ובהדרכה עסקית להתגבר על פערי הנסיון והידע שלהם בניהול עסק, שכן בעסק קטן (במיוחד) או בינוני, היזם נדרש להתמודד עם דיסציפלינות ידע מגוונות, שאת חלקן הוא איננו מכיר כלל . עצם העובדה שיש בכל שנה אלפי עסקים שמתמוטטים, אומר, אולי, שהרשות אינה מספיק טובה, או שהיקפה ואמצעיה אינם עונים על צרכי המשק. ממצא זה אומר שראוי לבחון - הן בממשלה והן בהתאחדות התעשיינים והסוחרים - את טיב ודרכי התיפקוד של הרשות בחינה נוספת ומעמיקה יותר. בכדי להעריך באופן נכון ושלם יותר את התמונה, חסרים בכתבה נתונים על אורך החיים הממוצע של עסקים שכשלו ונסגרו. חקר הסיבות לכשלים מוקדמים במיוחד, עשוי להניב תובנות חשובות לגבי תיקון המצב. כאשר 50% מהסיבות לסגירה מוקדמת של עסק הן חוסר כדאיות כלכלית, ניתן לפלח מימצא זה לפחות לשלוש קבוצות בעלות משמעות: א. תוכנית עסקית כושלת; ב. שינויי מדיניות של הממשלה, שמתבצעים ללא בחינה זהירה של השלכותיהם על פלח זה של המשק ("שליפות טיפוסיות"); ג. שינויים בלתי צפויים בתנאי סביבה, פנימיים או חיצוניים, שמשפיעים על שרידות העסק (למשל, מחלה של היזם או אירועים ביטחוניים וגיוס עובדים). לכך ניתן להוסיף גם הערכות לנזק הכספי למשק בכל פילוח. להעלאת ערך הכתבה אין די בציון עובדה סתמית, שאין בצידה ניתוח ומימצאים מועילים. אחד הגורמים לסגירת עסקים שמזכירה הכתבה הוא ירידת מחירים שמגבירה ביקושים, אך פוגעת בריווחיות. הצגה זו של הדברים, הופכת את ירידת המחירים למעין "גזירת גורל" שאין להרהר או לערער אחריה וזו עובדה נכונה רק אם ירידת המחירים היא תוצאה של חקיקה או הוראה ממשלתית (צו) מחייבת. תכנון אסטרטגי נכון, חייב לקחת בחשבון אפשרויות אלה הן מצד העסק והן ביחס לממשלה ולאירגוני הצרכנים. טווח הגמישות של עסקים קטנים, במיוחד כאשר הם בתחילת הדרך, הנו נמוך והגיבוי המימוני שעומד לרשותו לצורך הסתגלות לשינויים פתאומיים בתקופת הבנייה וההתפתחות המוקדמת, נמוךאף הוא, או לא קיים. אינני בטוח שיש בממשלה או בכנסת מי שבוחן דרך קבע מצבים מסוג זה, ונותן להם מענים אפקטיביים, אם בדרך של התנהגות אחראית ואם בדרך של פיצוי מתאים. מעניין לברר עד כמה דומיננטיות ביצירת משברים המוליכים לכשלים עסקיים, הן החלטות פופוליסטיות של הכנסת או שוויון נפש הנובע משונות האינטרסים בין עסקים גדולים לאחרים, מצד אירגוני העסקים הארציים. בחינת יציבות מרחב הפעילות של העסקים הקטנים, בפילוח לפי ענפים, אזורים, או "אופנה", עשוי ללמד רבות על מידת התזזיות שבה מתנהלת הכלכלה הישראלית. שכן, בכל מקרה ברור שיציבות משקית היא סם חיים לעסקים בכלל ולעסקים קטנים ובינוניים בפרט. לסיכום, עצם העובדה שבתקופת הדוח הנסקר בכתבה היו עליות במספר העסקים שנסגרו וגם במספר העסקים החדשים שנפתחו, תורמת לקורא שאינו מומחה בנושא, תוספת שולית של ידע גולמי, אולם משאירה אותו עם הבנה שטחית ביותר לגבי מהות הדילמה וחשיבותה למשק הלאומי. תפקידו של העיתונאי המדווח בנושא מקצועי, הוא לא רק לנסות לחולל סנסציות, אלא לסייע לקוראים להבין היטב את משמעות הדיווח, מבלי שילכו קודם-קריאתו ללמוד מינהל עסקים.