חסן הפיקח
מספרים, ואללה לבדו הוא היודע אם אמת הדבר אם לאו, שבמדינה אחת היה מלך ולו בת יחידה, ואין לו זולתה לא בנים ולא בנות. אהבה גדולה אהב אותה המלך כגופו וכנפשו שלו ורצה להשיאה לאמיר מן האמירים אשר בארץ.
קיבץ המלך לעיר בירתו את כל אמירי הנסיכויות השכנות והציגם בפני בתו מתוך תקווה שתיאות להינשא לאחד מהם. אך הנסיכה דחתה ריקם את פני מבקשי ידה, ולא אבתה להינשא לאיש מהם, למורת רוחו של אביה.
ביום מן הימים נודע למלך כי בתו מבקשת להינשא לבחור ושמו חסן. ואולם חסן היה מפשוטי העם והמלך ביקש למנוע את נישואי בתו עם חסן, אך חפץ לעשות זאת בדרכי נועם, כדי שלא לפגוע בבתו. התייעץ המלך עם הווזיר שלו, שהיה פיקח מאוד וערמומי כשועל.
אמר לו הווזיר: "אדוני המלך, סמוך עלי. יש לי פתרון".
אמר לו המלך: "אשמע לעצתך בתנאי שתרחיק את חסן מבתי מבלי להכעיסה".
אמר לו: "אל תדאג. מצאתי את הדרך לעשות זאת".
אמר לו המלך: "כיצד? דבר ונשמע".
אמר לו הווזיר: "הסכת ושמע. ניקח שתי פיסות נייר. על אחת מהן נכתוב 'מוות' ועל השנייה, 'חיים', ונאמר לחסן: משוך והעלה בגורל אחת מן הפתקאות: אם תמשוך את הפתקה שכתוב עליה 'חיים', תזכה בידה של הנסיכה, ואם תמשוך את הפתקה שכתוב עליה 'מוות', תוצא להורג".
אמר המלך לווזיר: "מדוע אתה רוצה לתת בידו את אפשרות הבחירה, הרי יש סיכויים רבים שימשוך דווקא את הפתקה שכתוב עליה 'חיים' ואז איאלץ לתת לו את בתי לאשה, ובזאת איני רוצה".
אמר לו הווזיר: "אל תדאג. אנחנו נאמר לחסן שעל פתקה אחת כתוב 'חיים' ועל אחת 'מוות', אך נרשום על שתיהן 'מוות' וכך לא יימלט מגורלו המר".
אמר לו המלך: "תהיה בריא. שר נאמן אתה, ואני סומך עליך".
שמח המלך על התחבולה המחוכמת, ושלח לקרוא לכל אנשי העיר למשתה גדול, וגם את חסן הזמין. אך לנסיכה נודעה תוכניתו של המלך מפי מרגל שצותת לשיחת המלך עם הווזיר שלו, והיא מיהרה וסיפרה את הכול לחסן והזהירה אותו לבל יבוא אל המשתה.
הגיע יום המשתה, והכול היו מרוצים: המלך שמח על ההזדמנות להיפטר מחסן, הווזיר שמח על שעצתו התקבלה, והנסיכה הייתה מרוצה משום שהזהירה את חסן במועד. אך הנה באו המוזמנים וגם חסן ביניהם.
קם המלך על רגליו והכריז: "שמעו נא אנשים! מלך צדיק אני, דואג לעמי ואיני מפלה בין רש לעשיר. בת יחידה יש לי, יקרה לי מחיי, ואני מסכים להשיאה לחסן, אף על-פי שהוא מפשוטי העם, מפני שאינני מתנשא, ולא הייחוס חשוב לי כי אם האופי ואומץ הלב. אך תנאי אחד אני מתנה: הרי לפניך חסן שתי פיסות נייר מקופלות. באחת כתוב 'חיים' ובאחת 'מוות'. בחר לך את אשר תבחר. אם תעלה בגורל את המילה 'חיים', תזכה בידה של הנסיכה; ואם תעלה בגורל את המילה 'מוות' תאבד את ראשך".
אמר חסן: "טוב, אתייצב למבחן".
ניגש חסן אל המלך, נטל אחת מן הפתקאות הכניס אותה לפיו ובלע אותה.
אמר לו המלך: "מה אתה עושה?!"
אמר לו חסן: "אדוני המלך, בידך נותרה הפתקה השנייה. אם כתוב עליה 'מוות', נובע מכך, שעל הפתק שבלעתי היה כתוב 'חיים'. פתח את הפתקה שבידך ונראה מה כתוב בה".
נבוך המלך ולא ידע מה להשיב. פתח את הפתקה שבידו, והנה כתוב עליה 'מוות'. מיד הריע כל העם תרועה גדולה: "חסן זכה! חסן זכה!"
אמר המלך לווזיר: "אין אתה ראוי להיות ווזיר. תחבולתך נכשלה!"
נתן המלך את בתו לחסן לאשה ומינה אותו לווזיר תחת הווזיר המודח, וחיו באושר וטוב עד סוף ימיהם.
מה טוב חלקם ומה נעים
מי ייתן וידבק מזלם גם בי ובכם השומעים.
