אלוף חגי טופולנסקי - הטלת אחריות כפויה

התפטרותו המאולצת של אלוף חגי טופולנסקי מתפקידו, כראש אגף כוח אדם במטכ"ל, אתמול (יום ד', 14.12.16), לאחר שנחקר באזהרה, במשטרה הצבאית החוקרת, בעקבות גניבת המחשב הצבאי הנייד, מביתו שבדרום הארץ, מבססת סוג חדש וחשוב של קבלת אחריות למעשים שעשה וגם/או למחדלים שחדל, בעל תפקיד ציבורי, הגם שעניין לנו בקבלת אחריות כפויה של מי שלא נותרה בפניו כל דרך אחרת, למעט התפטרות מיידית מתפקידו. התפישה בציבוריות הישראלית טרם בשלה לקבלת אחריות אישית מובנית ומתבקשת של בעל תפקיד ציבורי מתפקידו, כל אימת שסרח ומעל - ציבורית, אם כי לא בהכרח, פלילית - באימון הציבור, במילוי תפקידו כמי המשמש נאמן הציבור וכמי הראוי לאימונו. החברה בישראל טרם הגיעה להכרת וקבלת אחריות מובנית דוגמת זו הקיימת בחברה ובציבוריות היפנית, בה מתפטר שר התחבורה היפני מתפקידו, לאחר ששני טייסי מטוסים אזרחיים פוגעים זה בזה ומתרסקים אל מותם, על כלל הנוסעים המצויים במטוסיהם אלה. עדיין לא ניתן לתאר ולהכיל בתפישה הציבורית, בישראל, מצב דברים, לפיו שר תחבורה ישראלי, היה מתפטר מתפקידו הציבורי, במצב דברים בו שני טייסי מטוסי אזרחיים של חברת תעופה ישראלית היו מתנגשים - תיאורטית - זה בזה, תוך גרימת מותם של עשרות נוסעי מטוסים אלה, חלילה וחס. תפיסת יישום עיקרון החאריקי היפני, כעונש וכאכזבה עצמית של בעל תפקיד ציבורי, הנכשל במשימתו, אינה עדיין חלק מתפישת העולם המובנית של איש ציבור ובעל תפקיד ציבורי, גם יחד, בחברה הישראלית. אין כל ביטחון שהוא, כי תפישת עולם שכזו, תהא חלק מתפישת עולמו המובנית של איש ציבור ובעל תפקיד ציבורי, בעתיד הצפוי. אכן, כן. רבה - רבה עד מאוד מאוד - חשיבותה של קבלת האחריות הכפויה, החודרת, אט אט, לתודעת בעלי תפקידים ציבוריים ומשרתי ציבור. בעלי תפקידים ציבוריים אלה, נאלצים לקבל, על עצמם, אחריות ציבורית כפויה - לעתים, שלא ברצונם ושלא בטובתם וכמי שכפאם שד, לביצועה ומימושה של התפטרות מתפקידיהם הציבוריים, במקרים של מעילה מובנית באימון הציבור, המהווה אבן הלוז של משרתם הציבורית דרישת התפטרות שכזו, במצבים מסוימים, בעיקר במקרה של גניבת מחשבים אישיים, המכילים חומר צבאי מסווג, מבעלי תפקידים בצה"ל, הפכה - השבח לאל - לנורמה ולתפישה חברתית מחייבת, בציבוריות הישראלית.

זו היא בדיוק הסיבה שגרמה לאלוף חגי טופלנסקי להתפטר מתפקידו, כראש אגף כוח אדם במטכ"ל, אתמול לאחר שנחקר באזהרה, במשטרה הצבאית החוקרת, בעקבות גניבת המחשב הצבאי הנייד, מביתו שבדרום הארץ. פרישתו זו של טופלנסקי מתפקידו הציבורי, כראש אכ"א, נעשתה, כמעט מחוסר ברירה. הדבר נובע בשל המדיניות שננקטה - בעבר - בצה"ל, במקרים דומים של אפס סובלנות כלפי מי שמחשבו האישי, המכיל חומר צבאי מסווג, נגנב ממנו, במסגרת "חייו האזרחיים" והפרטיים, קרי, מרכבו וגם/או מביתו. הרמטכ"ל המכהן, גדי איזנקוט, הנהיג ומנהיג - במהלך תקופת כהונתו - נורמה חד-משמעית, לפיה מי שנגנב ממנו מחשבו האישי, המכיל חומרים צבאיים מסווגים, חייב להתפטר מתפקידו הציבור "וללכת הביתה", באופן מיידי.

נכון הוא הדבר, כי "בפרוטוקול נרשם" שהרמטכ"ל, גדי איזנקוט, קיבל התפטרותו של אלוף חגי טופלנסקי מתפקידו כראש אכ"א, כמו-גם "כיבד" רצונו של אלוף מוערך ונחשב זה לפרוש מצה"ל. גם דבריו החמים הכנים והנלבבים של הרמטכ"ל, על אלוף חגי טופלנסקי, לפיהם החלטתו לקבל ולכבד התפטרות האלוף המוערך ופרישתו משורות צה"ל, "מתקבלת בלב כבד, מתוך הערכה אישית עצומה לו", כמו-גם ציון העובדה, כי: "מדובר בקצין מוערך ורב זכויות, טייס קרב שנתן את כל חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל ומעשיו הם ביטוי לנורמה הנדרשת מכל מפקד", אינם יכולים - בכל הכבוד הראוי - לטשטש העובדה, שלא ניתן היה, במצב הדברים הקיים, "להתעלם מן העשן", שעדיין יצא מן האקדח המעשן.

בכל הכבוד הראוי, קיימים מקרים בהם שולט הכלל הידוע, לפיו - דיבורים לחוד ומעשים לחוד. אפילו דבריו - הכנים ואין כל ספיק ספיקא בכך - של אלוף חגי טופלנסקי, לפיהם כל חייו חונך לקבל אחריות אישית וכך דרש הוא גם מפקודיו וכן, כי צה"ל, בכלל ומעמדו, בפרט, חשובים לו ותקוותו כי התפטרותו ופרישתו מצה"ל, יעבירו המסר הנכון למשרתים בצה"ל ולציבור, בכללותו, חייבים - חייבים להיבחן על-פי אמות המידה של אפס סובלנות ודרישה להתפטרות כפויה ומיידית, במצב הדברים האומלל והמביך משהו, אליו נקלע - שלא בטובתו - אלוף חגי טופלנסקי.

החברה הישראלית עושה ראשית צעדיה, בכל הקשור להטלת נורמות ציבוריות וערכיות, חשובות - חשובות עד למאד מאוד - על בעלי התפקידים הציבוריים ומשרתי הציבור שלה. החברה הישראלית ממשיכה לעצב אט אט אם כי בהתמדה גדולה, עקרונות האתיקה והמוסר הציבורי, הנדרשים מבעלי התפקידים הציבוריים ומשרתי הציבור שלה. התפטרותו הכפויה והנדרשת, בכל הכבוד הראוי, של אלוף חגי טופלנסקי, במצב הדברים המביך והמטריד, אליו נקלע הוא, מהווה אבן דרך, בבניין מבנה עקרונות אתיקה ומוסר ציבורי נדרש זה, אם לא אבן הראשה שלו.