לא לדה-מוניות של האסלם והחברה הפלשתינית

"אביב העמים" בחברה הערבית הפך מזמן ל"חורף העמים הערבי", חורף שממטיר ממטרי גשם זלעפות של פצצות ופרצי גז קוטל חיים. ממטר זלעפות שאינו בוחל בקטיפת חיי נשים וטף. ונוסף גם ממטר זלעפות של להבי תערים עורפי ראשים במלחמות, שאין להן סוף בתוך העולם הערבי. מציאות קודרת זו, המכתימה את החברה הערבית, אינה מצדיקה שאנחנו נעלה על שרטון, המחדיר לחברה הישראלית גישה של דה-מוניות מוחלטת ביחס שלנו לאסלם ודה-מוניות מוחלטת ביחס שלנו לחברה הפלשתינית בישראל ובתפוצותיה, הנאבקת למימוש מאווייה הלאומיים הצודקים. אין הצדקה לדה-מוניות, שאנחנו עושים לאותה ציוויליזציה מוסלמית, שבמשך מאות בשנים הייתה הציוויליזציה המפותחת בעולם. היא זו שהובילה את הקִדמה המדעית, ממנה יצאו פריצות דרך במתמטיקה, בפילוסופיה ובאומנות, מתוכה יצאו גדולי האסטרונומים, המשוררים והוגי הדעות. כשאירופה הנוצרית הייתה שקועה עמוק בתרדמת החשכה המחרידה של תקופת ימי הביניים, הַקִּדְמָה בעולם המוסלמי הבליטה ביתר שאת את הפיגור במרחב הנוצרי האירופי. רק בשלהי המאה ה-14 אירופה החלה להתעורר בפתיחת צוהר ראשון לרנסנס. כשאירופה הנוצרית התחילה להתעורר, התחילו להיווצר בקיעים והציוויליזציה המוסלמית התחילה לאבד מיוקרתה. הציוויליזציה המוסלמית עוררה השראה גם עבור דתות אחרות. הרמב"ם, לדוגמה, היה מי שחולל את פריצת הדרך בפילוסופיה היהודית בהשראה מוסלמית, כשהוא מעיד בעצמו על השפעת אבו סינא ואבו נצר אלפאראבי. גם פריצות דרך בעולם הנוצרי, כמו למשל הגותו של תומאס אקויניס, ספגו השראה רבה מהוגי דעות מוסלמים רבים. הרנסנס בעולם הנוצרי למעשה תרם להתחלת היווצרותם של פערי תרבות, אשר הפכו גם למוקדי כוח, כשחלק ממדינות אירופה במיוחד באמצעות מושבותיהן השתלטו על המרחב המוסלמי. נוסף על הדה מוניות של האסלם אין הצדקה, שהחברה הישראלית תאמץ גם גישה המטפחת דה-מוניות כלפי העם הפלשתיני, שחי בין הירדן לים ועוד מיליונים מבניו הפזורים בארצות רבות ברחבי העולם, כל זאת תוצאה של בריחה-גרוש מבתיהם בארץ ישראל.

זכרונות של בית

ב-1948 ברחו-גורשו ממדינת ישראל כ-700,000 פלשתינים מתוך 950,000 פלשתינים שחיו בה. בתום המלחמה ב-1949 בניגוד לכל הָאֲמָנוֹת, המאפשרות לאוכלוסייה האזרחית אחרי כל מלחמה לחזור לביתה, ממנו נסה בבהלה או גורשה, נתקלו הפליטים הערבים בנחרצות מדינית תקיפה של כל ממשלות ישראל, האוסרת עליהם לשוב לבתיהם. אירועים אלה, שבמהלכם נעקרו כ-80% מהפלשתינים ממולדתם ומבתיהם, פירקו את החברה הפלשתינית, שנפוצה לכל עבר. צאצאיהם מונים כיום בין חמישה לשישה מיליון. זו חברה שמתחזקת זיכרונות של בית, שדה, כרם, מטע ממנו נסו-גורשו. זו חברה, שמתחזקת מפתח של בית לא רק לזיכרון או לסמל, אלא לתקווה של שיבה למה שהיה בית סבא וסבתא, סבא רבא וסבתא רבתא. האירוע שריסק את החברה הפלשתינית יצר את הזיכרון הלאומי הפלשתיני. האירוע הזה מכונה "האסון" - "אַל-נַכְּבָּה". הנכבה נצרבה בתודעה הפלשתינית והפכה לחלק מהזהות הפלשתינית ספוגת כאב על מאות כפרים שהיו ואינם. אין לנו זכות ליצור דה מוניות למאווים של עם. אין לנו זכות לחוקק חוקים בכנסת ישראל, האוסרים מתלמיד בית ספר לתת ביטוי לכאבו ביום הנכבה. דרישה לוויתור על כיסופים לשוב לבית או לכרם זו דרישה מהפלשתינים לוותר על זהותם. הטרגדיה שלנו כחברה, כולל רבים מתוכנו, המציגים עצמם שמאל רודף שלום, נעוצה באי נכונות מוחלטת להתמודד עם המבט הפלשתיני על מה שהתרחש כאן בשנת 1948. אני מסכים עם ד"ר מיכה גודמן הכותב בספרו "מלכוד 67" בהוצאת "דביר" עמ'76 - "לכל פליט יש זכות לשוב אל הבית שממנו גורש... מכיוון שזכות השיבה היא חלק מהזהות הפלשתינית, אי-אפשר לוותר על הזכות הזאת מבלי לשנות מהותית את הזהות הלאומית הפלשתינית". במקום ליצור דיאלוג להכשיר לבבות למציאת פתרון, בו לא נפתור עוול פלשתיני ביצירת עוול לפליט שואת מלחמת עולם שנייה, החי כיום על מה שהיה פעם כפר או עיר פלשתינית, אנחנו מתמכרים לדה-מוניות מוחלטת של העם הפלשתיני. במקום למצוא פתרון אנחנו מתמכרים לחקיקת חוקים, המתירים לנו להסדיר בחוק התיישבות על אדמה פלשתינית בשטחים שכבשנו ב-1967. במקום לחתור לפתרון אנחנו מתמכרים לדה מוניות של העם הפלשתיני ודה-מוניות של דת, המקובלת על חלק הארי מבני העם הפלשתיני. אנחנו מתמכרים ליצירת עובדות מדיניות ברחבי יהודה ושומרון, שכל מטרתן למנוע את מציאת הפתרון.