המשורר הפרטיזן אבא קובנר

קובנר נולד ב-1918 ונפטר בשנת 1987 בקיבוצו, עין-החורש שבעמק חפר. היה משורר עברי, סופר, אמן ובנעוריו חבר המחתרת ומנהיג קבוצת הפרטיזנים שמרדו בגטו וילנה. למד אומנות באוניברסיטה בווילנה ואז גם החל לפרסם את שיריו הראשונים ביידיש. בדצמבר 1941, ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים היהודיים וכתב את הכרוז המפורסם "אל נלך כצאן לטבח". בשנת 1943 היה למפקד המורדים בגטו ווילנה. ב1945 הגיע לראשונה ארצה וביקש לקחת עמו חומרי קטילה המוניים במטרה להתנקם בנאצים ועוזריהם על אדמת אירופה. תקופת מה שהה בקיבוץ אילון וגיבש שם את הקבוצה לקראת יציאתה לפעולות הנקם באירופה. בדרכו לאירופה הוא נעצר על האונייה בידי הבולשת הבריטית ובשנה זו, עת ישב בבית הסוהר, החל כותב פואמות בעברית. בשנת 1946 הצטרף עם חבורת פרטיזנים ( בהם חברים ששהו איתו בקיבוץ אילון) לקיבוץ עין-החורש ומיד גויס על-ידי מח"ט גבעתי, שמעון אבידן לתפקיד קצין התרבות החטיבתי ("פוליטרוק"). הוא כתב עבור החטיבה את דפי הקרב וביקש להעלות את מורל החיילים. קובנר היה בוטה מאוד כלפי תבוסו בשנות החמישים פרסם את הטרילוגיה "פנים אל פנים" והתבלט מיד בין משוררי וסופרי "דור תש"ח". בראשית שנות השישים העיד במשפט אייכמן ודבריו ריתקו את הקהל. בשנת 1972 עמד בראש צוות ההקמה של "בית התפוצות". פרסומו הראשון בעברית, ספר השירים "עד לא אור", יצא בשנת 1947 והיה לאפוס מרגש על גטו ווילנה הנצור טרם חיסולו. בשנת 1949 פרסם את הפואמה "פרידה מהדרום", מהטובות שנכתבו בעברית ובה סיפר את עלילות חטיבת גבעתי במלחמה. ספריו תורגמו לשפות שונות והוא זכה בפרסים רבים: פרס ברנר; פרס ישראל לשירה; פרס ראש הממשלה ליצירה ועוד. עד מותו פרסם 12 ספרי שירה, 5 ספרי פרוזה ועיון ותרגם עשרות שירים מיידיש ופולנית.

הספר הצנום, בכריכה כתומה, יצא בשנת 1949 והוא מכיל 46 עמודים. בכותרות המשנה כתוב שזו פואמה, בהוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. הספר מוקדש (באותיות פטיט) "לחטיבה - היה שמה גבעתי". הספר חולק ל 4 קובצי שירים לפי הסדר הבא: מצעד לילי, מראת חולות (א,ב,ג,). לקוראים בני זמננו, הגופן בו הודפסו השירים נראה מיושן קצת אך הכל מנוקד בתשומת לב רבה. השורה הפותחת את הפואמה "וקם אחד בשדה, וקולו כמו הלילה הזה: הנגיע? ואיך?"... מזכירה פתיחה של אפוסים עתיקים (יווניים, תנכיים). הספר זרוע ביטויים צבאיים, שמות, ותיאורי נוף של הנגב הצפוני וביניהם: בארות קדומים; עדרים-עדרים; ואדיות-כורכר-גרר; דממה-אלחוטית, חול; דבשת הר; קולות מהגבעה - כל השיר... חירבת פטטה, חתה, כרתיה; דף קרבי; ברושים, כבישים במדבר. בעמ' 47 הוסיף המשורר 9 הערות שוליים מעניינות שעוד נשוב אליהן. כפי שאמרנו נתרכז בשיר "קולות מהגבעה" ("ח'רבת פטטה")", ונבליט מספר רעיונות ומטבעות לשון משירים אחרים בפואמה כמו, מות דמבם; הדף הקרבי; רוח נגב; דממה אלחוטית; שדרות ברושים בדרך צפונה, ועוד.

גם אם הקורא יקרא אותו בלחש (אך עדיף בקול רם) מיד ילך שבי אחר "הכישוף" הקצבי שהשיר מטיל עליך, משהו כמו תיפוף אפריקני עמום, קמאי, המשמש רקע לשיר וגם כמוליך את מילותיו: "פה ח'רבת פטטה/ מי שלח את האש בכרתיה וחתה?-/אש שלחו בכרתיה וחתה./ האש העולה - המכרתיה וחתה?/ עולה אש מכרתיה וחתה./ היש עוד אדם בכרתיה וחתה?/ אין מחיל גם איש בכרתיה וחתה?/ פה המפקד./ ומי ציווה על האש בכרתיה וחתה?/ ואשר שלחו את האש בכרתיה וחתה./ האויב - לפנינו./ומי מאחור מהלך/וחורך עקבותינו אל ח'רבת פטטה?/ ודולק החמר הנטוש, ונפערת האש/ ונפרעת האש./ אויב מהלך בכרתיה וחתה".

מהפתיחה מסתבר כי המציתים את האש בכפר (אולי שלא לצורך) הם כוחותינו והמוצתים הם כפרי האויב (משלטים). האם יש כאן קורט של רגש אשמה? ייתכן. מכל מקום הפתיחה שרטטה את תחושת החרדה האופפת את המטה שעה שקרבות הנגד של האויב מחזירות לו את השליטה בכפר. זהו בעצם, "משחק המלחמה". הקולות הנשמעים בשיר נשמעים כמו "תדר" כפול ובשני מישורים. במישור הראשון מדווחים שני מפקדים על הקורה בקרב ובמישור השני קולות מונוטוניים המהלכים כרוח רפאים ברחובות הריקים, הבוערים של כרתיה וחתה וח'רבת פטטה. קולות המפקדים תובעים תשובה לשאלה - הנותרו אזרחים בכפרים? הנותרו חיילים מצריים בכפרים? אולי התכוון המשורר להאשים בחוסר אנושיות את כוחותינו אולם הוא נרתע מכך ובשורות הבאות ומבקש לדעת את זהות מי שנתן את ההוראה להבעיר באש את הכפרים. התשובה השירית הניתנת, אינה עניינית רק מאשרת כי המבעירים הם גם המצווים. באמצע השיר לרגע קט, מזהיר המשורר את "יפי הנפש" משמירה על כללי מוסר שעה שהאויב כבר חורך את זנבך ומקיף את הכוחות. אך בהמשך שב קובנר לעמדה המוסרית שאין ולא היה צורך להבעיר את הבתים הריקים של האויב שנס כבר. לקראת סוף השיר מסתבר שקובנר נקט כאן "במונוטוניות רטורית" המאפיינת שירי קינה והמופיעה גם אצל אלתרמן. סופו של השיר שדווקא קולו של דמבם הוא הגובר והשיר הופך לקינה מוסרית על המלחמה בה הופך הכובש, לא תמיד ברצונו, ללא יהודי, חיל חסר רחמים, המדליק אש בנכסיו האזרחיים של האויב. קובנר נתן בשיר זה את כל קשת התחושות של לוחם יהודי הניצב בפני הדילמות המוסריות שמופיעות בכל מלחמה והצומחות בין מנצח למנוצח. אולם, לא כך נהג בבואו לאחר מכן, לנסח את "הדף הקרבי" (נוסח "אנשי פנפילוב"), מיד לאחר הקרבות ועם כניסת ההפוגה לתוקף. אז נשמעו דבריו מתלהמים, ברורים, לא מתלבטים ויוצקים הצדקות מוסריות-היסטוריות לפעולות הכיבוש, השריפה, הרדיפה, לקיחת השלל והגירוש כתוצאה בלתי נמנעת למלחמה שהערבים כפו עלינו.

באופן בלתי מקובל הוסיף קובנר תשע הערות שוליים בשולי הפואמה. לגבי ח'רבת פטטה כתב: "דרומית לעירק אל מנשיה, סמוך לגת- פלשתים, היה משלט טרוז (שימש כטריז - ח.פ.) בציר הגיס המצרי בית גוברין - פלוג'ה. ואילו כרתיה וחתה צפונה מזה, בעורף". המשלט הנ"ל נכבש מידי המצרים ביולי 1948 ועבר מיד ליד כמה פעמים. המבקר והעורך דן מירון כתב על הפואמה של קובנר שהיא "אח משיאיה של שירת מלחמת השחרור. יש בה חיות ועוצמה. בשורותיו חשים בריכוז ואיפוק ושקט פנימי. תכונות אלה מבטיחים את שירתו לאורך ימים לאחר שהמלחמה וסיפוריה ישכחו. שלום לוריא שניתח את הפואמה שהוקדשה לגבעתי הכוללת גם שירים אחרים קבע כי בספר יש פריצה לילית נוכחת; יש אש; יש פחדים; יש מוות. ויש קץ לאוהבים. נשמת הספר - נשמת המרחב (הנגב) בו תנועת האדמה, הגבעות, מישורי הלס באה בגל אל זרועות המשורר. הפואמה היא עדות לניצחונו של "האני" ניצחון הבא בייסורים. גם הוא הסכים שאחד משיאי הפואמה הוא השיר על ח'רבת פטטה. ראובן שהם כתב כי הפואמה היא אחת הפואמות המודרניסטיות החשובות והייחודיות של זמננו. כך כתב עליה בזמנו נתן זך: "הפואמה שנותרה עד היום, לדעתי, היצירה המצוינת ביותר של מלחמת השחרור בשירה". ברוח זו כתב גם המשורר אלישע פורת שהביא דברים שנאמרו במסיבה בעין-החורש לכבוד הוצאת הספר: "ח'רבת פטטה שיר מושלם, קטעיו רתומים לקצב היסודי שלו, יכול לשמש "השיר קולות מהגבעה" המתאר הרגשה של משלט הנמצא פתאום במצור. השורות קצרות שבכל אחת מהן חוזרת המילה אש, החרדה מורגשת באי שקט של השאלות, הולם לב עצבני בשעת הפחד. והסוף, "האויב מהלך בכרתיה" נשמע כרעמים עמומים גם בגמר הפתאומי ונקטע בזה".

חטיבת גבעתי נקראה על שמו המחתרתי של מפקדה שמעון קוך. גבעתי לחמה על פני מרחבי השפלה, ירושלים והנגב כ - 180 קרבות בהם נהרגו 675 חיילים ונפצעו למעלה מ - 2000. בתחילה סייעה החטיבה בחסימת הטור המצרי שיצא לכיבוש תל אביב בגשר "עד הלום". תוך כדי כך כבשה את אשדוד ואשקלון. בקרבות "עשרת הימים" כבשה כמה כפרים (כרתיה, עיבדיס) והייתה מעורבת בקרבות קשים עם המצרים. אך הנגב נותר עדיין מנותק. באר-שבע תיפול לידי כוחותינו רק כעבור שלושה חודשים. לכבוד תוצאות קרב זה כתב קובנר ב-20 לאוקטובר 1948 דף קרבי שקרא לו "המפנה הגדול". במבצע יואב" כבשה החטיבה את משלטי "הצומת" ולכדה את הצבא המצרי בכיס פלוג'ה. המשורר הרבה להשתמש בביטויים שנלקחו משדה הקרב ואף טרח להסבירם בשולי השירים. כך למשל על ח'רבת פטטה - וראה ההסברים שנתן המשורר למשלט זה לעיל. הכפר כרתיה - הכפר נכבש על-ידי גדוד בפיקוד משה דיין של חטיבה 8. גדוד 53 של גבעתי נערך להגן על המקום ולמחרת תקפו המצרים בליווי 4 טנקים ו - 15 שריוניות. ההתקפה נכשלה, הציר מג'דל-פלוג'ה נחסם בפני המצרים אך המצור על הנגב לא הוסר. הכפר חתה - כפר קטן ממזרח לבית עפה שנכבש על-ידי כוחות קטנים של החטיבה שעה שהקרבות המרכזיים בליל ה 17 - 18 ליוני היו בכאוכב ובחוליקאת. הדף הקרבי - הכוונה לדפים שכתב קצין התרבות אבא קובנר ללוחמי החטיבה שנועדו להכין את החיילים לקראת הקרבות הקשים ולמחרת הקרב לסכם את ההישגים הצבאיים. יש בשורותיו תחושת ניצחון של צבא הבטוח בכוחו שאין לו עתה זמן להתעמק בנופים, באלמנות, באהובות ובהורים השכולים אלא תפקידו הוא - לכבוש הלאה את ארץ-ישראל כולה. קובנר הקדיש שיר מיוחד לדף הקרבי וקרא לו "הדף אשר נשאר בכביש". הדפים נכתבו בעברית גבוהה, בפאתוס רב והשתדלו לחבר בין עבר לעתיד; בין אזורי הלחימה של הנגב הצפוני, עזקה ולכיש לבין סיפורי התנ"ך שאירעו באזורים אלה והעבירו לחיילים מסר של הצדקת הלחימה - חיבור בין ההיסטוריה והציונות. בשיר מות דמבם שוב מתבלטת התכונה המוסיקאלית של שיריו. הקצין הג'ינג'י הצעיר והנמרץ דמבם (גרשון דובנבוים) הופך לגיבור אגדי, מיתולוגי שניגון שמו משרה אווירת סיפור אגדה רחוקת ימים המהדהדת במרחבי נגב. קובנר אף הוסיף הערה מיוחדת לגבי השיר על דמבם: "לא הכרתי את האיש, רק את השם בלבד שמעתי באותם הלילות, מרחוק, ונצלל השם אל תוכי מוזר ורוטט ונפל האיש. ועמי רק קצב השם: דמבם." גרשון דובנבוים (יליד 1927) היה מ"פ בפלמ"ח בגדוד השני והתשיעי. הוא פיקד על יחידות ראשונות שנשלחו כתגבורת לנגב הנצור. הערבים כינו אותו "השד האדום" והבטיחו פרס על ראשו. הוא פיקד על יחידות פלמ"ח ביד-מרדכי, גבר-עם והשתתף בקרבות מבצע יואב. בקרבות אלה חילץ את ילדי יד-מרדכי ובניגוד להוראות מפקדת החטיבה נתן למגני יד-מרדכי את הזכות לסגת. יותר מאוחר השתתף בכיבוש באר-שבע ולמחרת נשלח לעבר גשר דהריה על-מנת לעצור תגבורת מצרית צפויה. שם נפצע, פונה לרוחמה ומת מפצעיו אחר יומיים. זכרו הונצח בכמה אתרים ובין היתר קרוי רחוב על שמו בבאר-שבע.

הפואמה "פרידה מהדרום" נחשבת כניסיון מיוחד בשירת מלחמת השחרור והמתמודדת בדרך אחרת עם חווית המלחמה. כמי שחווה את מלחמת הפרטיזנים בווילנה ואת איימי השואה סירב קובנר להתמסר "למיתוס המתים" שכל היישוב התמכר לו. ניכר אצל קובנר המאמץ לשמר את זכר הנופלים בצד ההכרח להיפרד מהם למען המשך החיים. בכך הוא חולק על אלתרמן ואחרים ודוחה את הדרמה של הנאמנות והקשרים המתמשכים אל מעבר למוות, שהיא היא המורשת האלתרמנית. קובנר משתמש בכל הקולות (אסוציאציות בלב הנגב): הדובר; המפקד; הלוחמים; דמבם; האב; השומר השביעי; שולמית והאם, תוך ניסיון כנה לשחזר במדויק וללא צרימה או זיוף את החוויה הפרטית הקולקטיבית של הלוחם ודורו. הפואמה אם כן מתנסחת כניסיון ראשון להתמודד עם "הרגע שלמחרת" לא מתוך אופוזיציה מתריסה ולא מתוך רחמים עצמיים אלא מתוך בגרות, של מי שכבר ראה דברים חמורים מאלה, של אדם המבקש להתמודד עם החיים ועם המתים והוא בעל סמכות לתבוע את ההתמודדות זהו גם מרעיו לנשק. בסתיו הקרוב, אחר החום הגדול, נשוב לשוטט בנגב הצפוני עם נכדנו. אנא, ההלך, ביורדך לנגב, זכור לשים בתיקך את הפואמה "פרידה מהדרום" שתוסיף ללא ספק, טעם נוסף לטיול.