לפני ימים ספורים דנה וגם הצביעה עצרת האו"ם בעד הצעת ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון ונדחתה אז על-ידי וטו אמריקני. ההצבעה דחתה את הצהרת טראמפ על הזיקה שבין ירושלים ומדינת ישראל, ונתקבלה ברוב גדול.
אלא שלהצבעה על הזיקה שבין ירושלים לישראל, בעצרת החשוכה והעוינת, נלוותה הפעם הבלחה קטנה ומבוישת של קרן אור עיקשת, שלא הופיעה קודם.
יותר מ-60 מדינות נמנעו עכשיו לראשונה, הצביעו נגד או נעדרו. שבר במסורת ההצבעות המונוליטיות/אוטומטיות נגד ישראל. "מסורת" שאפיינה את דפוסי ההצבעה של הארגון בעשרות השנים האחרונות. למעשה מגמה, שהלכה והתגברה, מאז "פסק" האו"ם כי הציונות היא תנועה גזענית (החלטת העצרת מס' 3379 מיום 10.11.75). מגמה זו שוב לא תהיה תולדה שגרתית של הדיונים באו"ם.
כאשר בוחנים את הגושים החדשים, שהחלו באחרונה להסתמן ביבשת, אנו מוצאים אתנו את מדינות מזרח אירופה כבוסניה, צ'כיה, הונגריה, רומניה, פולין, לטביה (נמנעו), מולדובה, אוקראינה, סאן מרינו (לא הצביעו). מסתמן כאן בהחלט היווצרות של בסיס חזק, שיאפשר ביסוס המאמץ הישראלי לאיזון נכון ביחסים עם ישראל. ראוי לזכור כי על-פי אמנת
האיחוד האירופי למדינות החברות בו, שמורה זכות וטו על החלטות הנוגדות לדעתן את האינטרסים שלהן. לפיכך הן יכולות להוות גוש תומך בישראל במוסדות האיחוד.
גם ביבשת אפריקה חל שינוי: קמרון, הרפובליקה המרכז אפריקנית, קונגו, גיניאה ביסאו, קניה, סיירה לאון, סוואזילנד, זמביה, לסוטו, סאו טומה, טוגו, דרום סודן, לא הצביעו. קבוצה גדולה מקרב מדינות באסיה ביטאה אף היא סוג של הצבעת מחאה מול ההסתה הפלשתינית ונעדרה מההצבעה. ביניהן: מונגוליה, מינמאר, סן קיטס, סמואה, מזרח טימור, טונגה, טורקמניסטן. מאווי.
ולא נשכח כמובן את המדינות שהעזו (אבוי) והצביעו נגד: גואטמאלה (נשיאה הודיע כבר כי ארצו תעביר את שגרירותה לירושלים), איי מרשל, מיקרונזיה נאורו פלאו, וכמובן ארה"ב. ראוי לציין במיוחד את העובדה כי בדרום אמריקה נמנעו מהצבעה ארגנטינה ומקסיקו, מדינות גדולות ורבות השפעה. בעבר הן תמכו אוטומטית בכל הצעה של הרשות הפלשתינית.
אין ספק כי החריש העמוק שעשה ראש הממשלה בביקוריו בחלק ממדינות אלו נתן את אותותיו.
מעבר לעניין ההצבעה עצמו ראוי לזכור כי קיימים ביטויים ראשונים גם בתחומים אחרים. תמיכה בישראל, תואמת מגמה גוברת של מדינות רבות באירופה להוכיח לעמיהן, כי הן נוקטות במדיניות עצמאית, על-פי שיקולי עלות/תועלת משלהן. אנו נוכחים כי במדינות רבות, כולל המדינות הנזכרות באירופה (9 במספר), לידידות עם ישראל יש ערך אלקטוראלי פנימי. ביטוי של נאמנות לעמדה לאומית ייחודית במסגרת האיחוד האירופי, מול בעיות אחרות, כגון למשל היחס למיעוט המוסלמי ההולך וגדל. עכשיו כבר מועדפת נאמנות כזו יותר מאותה נאמנות עייפה ל"פוליטיקלי קורקט", המחייבת לעיתים ויתור על אינטרסים לאומיים. אומנם יש בינינו כאלה שלא אוהבים את המגמה של התחזקות הימין ביבשת, במיוחד לנוכח עמדותיו בעבר הלא רחוק. אולם דווקא שינוי פוליטי זה, המבשר דחיקה מהשלטון של מפלגות מסורתיות שם, עשוי, בד-בבד עם עמדתה החד-משמעית של ארה"ב, להוביל ליחסים אחרים לחלוטין עם ישראל וגם בדיעבד עם העולם היהודי.
פריצת דרך בעלת משמעות מיוחדת אירעה באפריקה. אומנם גם כאן עוד רחוקה הדרך. אולם אין ספק שהזרעים הראשונים שנעשו, בעיקר על-ידי ראש הממשלה בביקוריו במדינות השונות באירופה ובאפריקה, מתחילים להניב תוצאות ברוכות וחשובות.
הרשות הפלשתינית מנהלת מלחמת שקרים וכזבים נגד ישראל, בכל מוסד בינלאומי אפשרי, במיוחד באו"ם ובמוסדותיו. הפלשתינים הצליחו לרתום למלחמתם זו את רוב המדינות החברות באו"ם. הם זכו בניצחונות רבים. רבים מדי. חלקם היו ככוויה בבשרנו (אונסקו), בשל ההתכחשות לרובד ההיסטורי הבסיסי שלנו. יותר ויותר התגבשה כאן ההכרה, כי כך לא עושים שלום. ישראל ניהלה מול מסע רדיפה נבזי ושיטתי זה, ש"עוטר" תמיד בשקרים ובסילופים למכביר, קרבות מאסף, אבודים מראש, שברובן הפסידה.
עכשיו כאמור חלה תחילתו של השינוי. אם ימשיכו ראש הממשלה והממשלה כולה, להתמיד במסעם זה לכיבוש מחדש של המערב וארצות מפתח נוספות (הודו!), כאשר לצידה של ישראל ניצבת הגדולה שבמעצמות, ארה"ב, הוא יניב פירות ברוכים ויזכה את ישראל בשינוי גדול במעמדה בעולם.
