השם מפלגת העבודה הוא שם אסוני למפלגה שרוצה - האומנם? - לשוב ביום מן הימים לשלטון. היא מגלמת ומשקפת, בעצם שמה, על המשמעויות המיוחסות לו, את חלק הארי של הרעות החולות שהמדינה לוקה בהן. הגרעין (התודעתי) הקשה של מפלגת העבודה היא מי שמכונה "מפאי ההיסטורית", על הפתקים, השטיקים, גלגולי העיניים ואחיזותיהן, על סידור העבודה של אנ"ש (אנשי שלומנו).
נוצר בציבור הרושם, רושם שהמפלגה, לדורותיה, יצרה, לפיו לא משנה כלל ועיקר, לא מעלה ולא מוריד, מי האיש שייבחר לעמוד בראשה - לעד ידבק בו, ובה, הכתם שאינו יורד, אחריות לקיפוח, לאפליה, להדרת המזרחיים, לזלזול בהם, לבוז כלפיהם. מפלגת העבודה תיתפס, לאסונה האלקטורלי, כמפלגה דחויה, מנודה, שבמקום לבוא עמה חשבון מחסלים את החשבון, ואותה.
מפלגת העבודה נתפסת כמפלגה לבנה, עדתית, שבטית, אטומה להלכי הרוחות העממיים, לריח הרחוב, לפעימותיו, לתרבות המזרחית, לעגת הדיבור שלה, לחיתוך הדיבור שלה, לאוצר המילים שלה, לסגנונה. מפלגת העבודה היא המפלגה השמנה, השבעה, היהירה, שהתמקמה ונרדמה לה באזור הנוחות שלה, במקום שבו היא חשה וחשבה שהיא שמורה בו לבטח, לנצח, וגם 41 שנה בקירוב לאחר שאיבדה את השלטון היא לא שינתה דבר ב-דנ"א שלה. ואם היא אינה רדומה, היא מנומנמת. חולמת בהקיץ על קץ שלטון הימין אבל לא עושה דבר כדי לקרב את קצו.
אותן טעויות
מפולגת, משוסעת, מחנאית, מזה זמן היא שכחה מה זה ללכד שורות, ליישר קו, להתייצב מאחורי היו"ר הנבחר, שאמור להיות מנהיגה. היא לא למדה דבר ולא שכחה דבר, דנה עצמה לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, נוכחת בירידת קרנה הדועכת, בשקיעתה המתונה, ההדרגתית, אל מספר מנדטים חד ספרתי, ואינה יודעת כיצד לעצור את הדימום, את הזליגה, את אבדן המנדטים, את בריח המצביעים.
אולי הבעיה שלה נעוצה בהיותה ערכית, ממלכתית, תרבותית, נקייה. היא צריכה לשאול עצמה בכנות, בהגינות וביושר, כיצד הפכה למוקצית מחמת מיאוס ברחובות ובשווקים, במקום מחייתו הטבעית של עמישראל, של העמך, במקום שבו מתחולל, אם וכאשר, שינוי בדעת הקהל, ובו נקבע משקלה של הכף שמטה את תוצאות הבחירות לכנסת.
אם עד הבחירות, ההולכות וקרבות, יאבד גם
יאיר לפיד מנדטים, ולא יהווה עוד איום על שלטונו של נתניהו בפרט ושל הליכוד בכלל ו
אבי גבאי ימשיך לעמוד בראש מפלגה שהופכת, בהדרגה אבל בעקביות, למפלגת נישה, צפויים מצביעיה של מפלגת העבודה, או, אם לחדד ולדייק, נידונים לערוך שוב ושוב חשבון נפש שיתמקד בשאלה אחת - איפה טעינו? ולהמשיך, עוד שנים רבות, לא לדעת את התשובה, או, גרוע מזה, לדעת אותה ולא להודות בה.
מפלגת העבודה היא כיום מפלגה נפולה. מפלגה אבודה. האם תיתכן תקומתה? האם תאזור הנהגתה את אומץ הלב האזרחי הנדרש, ההכרחי, להגדיר עצמה מחדש ואף להחליף את שמה הארכאי, העבש, הדוחה?
