סביר להניח שלו
אפרים קישון היה עמנו כיום, הרי שהגרוטסקה הנגלית לעינינו כל יום וודאי הייתה מהווה עבורו השראה נהדרת לכתיבת עוד יצירה סטירית. קישון הלך לעולמו מוקדם מדי ולא זכה לראות במו-עיניו עד כמה המציאות עולה על כל דמיון, אפילו הפרוע ביותר שלו. ביצירתו המופתית, תעלת בלאומליך, משוגע מתחיל לחפור במרכז ת"א ואחריו נסחפים רבים הנחשבים כנורמליים, יען כי רק בלאומליך משוגע. מי שראה את הסרט ודאי יסכים שהוא לא היה המשוגע היחידי.
אין לי מושג ולו הקלוש ביותר מה יש בתיקי החקירה של ראש ה
ממשלה. אין לי ולו שמץ של מידע מה עדי המדינה מוסרים, מה טיב החומרים, מה יקרה בבוא היום. אני מביט אל ההמולה הפוליטית והתקשורתית ומרחם על אזרחי ישראל. למה? כי לא לכך פיללו האבות המייסדים, לא עבור חברה מסוג זה נלחמו דורות, לא לילד הזה המכונה פוליטיקה ישראלית, ציפו המיילדים.
ימים אלה הם ימים של חפירת תעלות אין סופית אל תחת ליסודות החברה הישראלית, תעלות העלולות למוטט את החברה כולה. כמויות השנאה, הזלזול בשלטון החוק, העימות הנורא בין הניצים, כלי תקשורת ההופכים שופרם של אלה או של אלה ולא למה שהם יועדו, כל אלה הם תעלת בלאומליך בלב לבה של החברה הישראלית. אין זה משנה איך כל הפרשיות הללו תסתיימנה. יש רק תוצאה אפשרית אחת: הרס המרקם העדין מאוד המחבר בין כל חלקי העם. מעולם החברה הישראלית לא הייתה מלוכדת ממש אלא שלפירוד ושנאה בממדים כאלה בין חלקיה השונים, לעניות דעתי, מעולם לא הגענו. לאחות את הקרעים הללו, במקרה הטוב, יהיה קשה למדי, ובמקרה הגרוע, בלתי אפשרי.
ולמרות התוצאה הגרועה הזו, כדי לא לומר הנוראה, ישנו פן חיובי אחד, אם אפשר לקרוא לו כך: מתברר שאותה הסכמה מינימלית הדרושה לקיומה של חברה דמוקרטית, עיקרון ההסכמיות בלשון אנשי מדע המדינה, נעלמה. אין כיום שום בסיס משותף המסוגל לחבר בין הפלגים השונים. פרשיות נתניהו פתחו את כל פתחי הסכר והארץ הוצפה במים מזוהמים בכמויות העלולות להטביע את החברה. אז מדוע תוצאה חיובית? כי עתה יש להביט אל העתיד. או שאנו קוברים את המפעל הציוני על מזבח אמונות הזויות, בלתי ריאליות, או שמא מכאן ואיך מנסים יחד לתקן את הדרוש. ולא לדאוג, כי יש מספיק לכולם.
מבלי להיכנס למה נמצא בתיקי החקירה של ראש הממשלה וחבריו, כי כאמור אין לי מושג, חייבים להצביע על הנזקים האיומים שנגרמו עד כה. ראשית, צריך לקבוע שאחת התופעות השליליות שעלו בשנים האחרונות היא הפופוליזם החותר להחליף את הדמוקרטיה. הפופוליזם בועט בכל המוסכמות, בכל הממסד, הוא משסה בו ושונא אותו, פועל ללא הפסק כדי לרמוס אותו. בכמה מדינות הפופוליזם ניצח ועתידן לוט בערפל כבד.
המתקפה הפרועה, הבלתי מרוסנת והשקרית על המשטרה והפרקליטות עלולה להמיט אסון עלינו. שתי המערכות הללו אינם מושלמות אך היעלמותן תביא לכאוס. הפופוליסטים רוצים זאת. גם המתקפות הנוראיות על בתי המשפט הן מודרכות פופוליזם. בית המשפט אינו מספק את תאוותם של שונאי הממסד. הפופוליסטים אינם רואים בשחיתות עבירה, אולי עבירה קלה, לכן אין לבית משפט או לגורמי אכיפת החוק שום סמכות לאכוף את החוק על מי שנמצאו מושחתים.
לא דמוקרטיה
חברי כנסת, מחוקקים בבית המחוקקים של ישראל, טוענים שמה שגורמי אכיפת החוק עושים בפרשות נתניהו הם דברים בלתי חוקיים או שמעשיהם מונעים על-ידי מניעים זרים. אין עניין של תקלות, אין עניין של הדלפות בלבד, אלא עבור הפופוליסטים תיקי החקירה חייבים להיסגר. זו דרישה לא נורמלית. אין עבריין בעולם שלא יטען שרשויות אכיפת החוק פעלו שלא כחוק ובצורה מושחתת כלפיו. אין כזו חיה. הפופוליסטים מייחלים לרשויות אכיפה על-פי תפיסתם הפוליטית. זו לא דמוקרטיה אלא דיקטטורה.
ההסתה מצדם של גורמים פוליטיים שונים מגיעה לטונים המזכירים תקופות נוראיות בהיסטוריה. לכנות את ראשי מערכת אכיפת החוק כבוגדים תוך כדי הילולה לליטוף האגו, זו הסתה לרצח ולא פחות מכך. להטיל את האשם על יריבים פוליטיים או התקשורת, זהו גוזמה. הרי את החקירות לא מנהלות המפלגות אלא רשויות המדינה שאין להן כל אינטרס פוליטי. אלא שנוח מאוד להסיט אש כדי לזכות בתמיכה אפשרית, ולעזאזל העם והמדינה. זהו טירוף.
טירוף מערכות מוכר היטב בהיסטוריה היהודית. כולם יודעים מה קרה ליהודים כאשר המערכות כולן קרסו. לטעון שהחקירות מתנהלות כדי להחליף ראש ממשלה מכהן זו טיפשות. הרי ראש הממשלה הנחקר טען זמנו שאולמרט אינו יכול לכהן כראש ממשלה ובו-זמנית לנהל את ענייני המדינה. מדוע הכלל הזה אינו תקף עתה? הסיבה למנגינה שונה בעת הזו היא "חצר המלך" שנמלאה באופורטוניסטים אכזריים שכל עניינם הוא שרידותם האישית. שום דבר אחר.
ומילה על התקשורת. זו לא הפעם הראשונה שהתקשורת מתגלה במלוא מערומיה. מעטים הם העיתונאים שבאמת עושים את עבודתם נאמנה. רובם, כולל עורכים ומנחים המחזיקים מעצמם, מדברים ומדברים, והעיקר השידור או הכתבה. אם עד עתה הייתה תחושה של אוביקטיביות מועטה, הרי שגם זו נעלמה. עיתונאים נכנסים אלה באלה, סגירת חשבונות ותכנון צעדים לעתיד. ההפסד הגדול הוא של הציבור. נכון, ייתכן שהציבור אינו באמת מעניין את העיתונאים. זו שעת משבר איומה.
תעלת בלאומליך הלאומית הולכת ונחפרת במהירות עצומה. אין באופק מישהו שיעצור את המכונות ויצביע על כיוון. הציניות הגדולה בשיאה. הדרך אל התהום פנויה לחלוטין.
