אני אזרח בוחר. לקלפי אני הולך פעם בארבע שנים, או אם מקדימים להעמיד אותה, פעם בשלוש שנים, היה כבר גם פעם בשנתיים. אבל אני אדם בוחר כל יום. בוחר מה לחשוב. בוחר במה לתמוך. לאן לחתור. זה ברור. כל יום אדם עומד בצומת ממנו יוצאות הכרעות כאלה או אחרות הקובעות במידה רבה גורלות. כל יום מונח לפני הממשלה, שריה, פקידיה, קציניה, מחנכיה, אשכול של בעיות קיומיות התובעות פתרון, ולעולם יש לכל אתגר קיומי יותר ממענה אפשרי והגון אחד, ועד שמתקבלת הכרעה באיזה מענה לבחור, גם המענה שלא נבחר הוא לגיטימי, גם השמאל שלא נבחר, גם הימין שלא נבחר, גם הדראסטי, גם המתון, גם הנועז, גם השמרני. אני אזרח בוחר, לכן אני אומר כל יום דעתי, טוען בזכותה, רוצה להשפיע, לדבר, לכתוב, להתווכח, להתרגז, להסכים, להיות חלק בתהליך בו בחברה בריאה ופתוחה ומכבדת מתייחסת לכל החלטה כאל ברירה בין אפשרויות לגיטימיות מגוונות ומקיימת את זו שנתקבלה ברוב לא מפני שהיא היחידה הנכונה אלא מפני שהיא נבחרה על-ידי אנשים חופשיים על-פי מיטב שיקוליהם ההגונים, וערכית יש להחלטה שלא נתקבלה - כי לא זכתה בתמיכה של הרוב - אותה סגולה ערכית, אותה לגיטימיות.
ומפני שאני אזרח בוחר, קשה עליי יותר ויותר מערכת הלחצים הציבורית המבקשת להדק את הקהל לגוש לגיטימי מוביל שנתבע להפסיק לבחור, כי כל בחירה היא בעצם אישור הלגיטימיות של הגוש הפסול. נוח לי לחיות בחברה בה הימין הוא אופציה תבונית, והשמאל הוא אופציה תבונית, ומאוד מאוד לא נוח לי לחיות בחברה בה מוציאים חוזה על האופציה שאינה נראית. מאוד לא נוח לי לחיות בחברה בה גוש רעיוני חוסם מזהיר אותי לחדול לחשוב על אופציה שאינה יפה בעיניו, מפני שכל אופציה שאינה שלו - היא חטא. מאוד לא נוח לי לחיות בחברה המקיימת מערך אגרסיבי של שומרי כשרות רעיונית, המוציאה תעודת הכשר על דעה שצריכה להישמע ומטריפה כל דעה אחרת. משגיחי הכשרות האלה בעצם רואים עצמם ממונים על יצירת חברה בה הרוב מוציא את המיעוט אל מחוץ למשחק הלגיטימי, בה או אני חדל להיות אזרח בוחר - ושייך, או חושב שאני יכול לבחור - ואני מוקע.
אני אזרח בוחר. גם אבי. הוא אזרח בוחר אוטונומי. גם בני. גם אמי. גם בתי. גם רעייתי. גם חבריי. כל אחד ואחד, קרוב או רחוב הוא אזרח בוחר, ויש לו אחריות אך ורק על הבחירה שלו והוא איננו חייב את הדעה שלו אלא לעצמו. על כן מאוד לא נוח לי לחיות בחברה בה הגוש הרעיוני החוסם על מערכת שומרי הכשרות האגרסיבית שלו מחפש לא רק אם חדלתי לבחור ואני כבר שייך, אלא גם אם אבי, או אמי או בני או אשתי הם לגיטימיים. אם מי מהם בוחר אחרת, אני מוחזק כחוטא. זה במאה העשרים ואחת גם מוזר לי עד למאוד מאוד. אני נדרש כביכול להיות אדון על מעשיהם של בני ביתי. אני כביכול הפטרון. נושא עוון נתיניי. אבי כפוף לי. בני כפוף לי. רעייתי כפופה לי. ואם הם בוחרים - כאילו בחרתי אני וחטאתי לגוש הרעיוני החוסם ולמשגיחי הכשרות האגרסיביים המוקיעים אותי ואת כל אשר לי. קשה לי עם זה במאוד מאוד. זה גם כל כך לא אינטליגנטי שזה מעליב.
וזה מסוכן. כי זה מפורר. כי אין לזה עתיד. כי זה מחנק. כי זה הפקעה דורסנית של מערכת שיקול דעת חופשית הבוחנת בחירות מלאה כל צעד וצעד בלי קיבוע בלי דטרמיניזם פטאלי. כי זה עלול להיגמר בקריסה.
