זה לא סוד שרוב המפלגות אשר יתמודדו בבחירות הקרובות בישראל מגדירות את עצמן כ"מפלגות מרכז", אך אם מסתכלים על המצע שלהם נראה כי אין באמת הבדל דרמטי בין מה שהן מציעות. נשאלת השאלה: למה זה כך?
בשנים האחרונות נראה כי מדובר ב"פוליטיקה של זהויות". כלומר, המפלגות מבליטות לרוב את עמדותיו של ראש המפלגה ולא את עמדות יתר חברי המפלגה. זוהי הסיבה לכך שהן לא טורחות לפרסם מצע אלא עוסקות במועמד מן המפלגה האחרת ולא במה שהמפלגה מציעה.
חשוב לציין שגם אם בראש המפלגה עמד איש צבא לשעבר, הוא לא טרח להבליט את הרקע הצבאי שלו כי אם, הוא ייצר מסר של אחדות, פיוס, שלום ואחווה. כך,למשל, בבחירות 1992 הציג רבין מסר של אחדות ופיוס תחת הססמה: "ישראל מחכה לרבין".
המצב ברוב מדינות העולם
מגמה זו מתאפיינת גם ביתר מדינות העולם, שם בניגוד לישראל קיים אפיון בין ימין לשמאל מבחינה אידאולוגית. כך, למשל, קיים הבדל גדול בין המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית המוגדרת כמפלגת שמאל, לבין המפלגה הרפובליקנית המוגדרת כמפלגת ימין.
ניתן לראות כי ברוב מדינות העולם המונח "מפלגות מרכז" אינו קיים, ואילו בישראל יש מפלגות מרכז איך הן אינן נבדלות מבחינה אידאולוגית, הן ממפלגת השלטון "
הליכוד" המוגדרת כמפלגת ימין, והן ממפלגת "מר"צ" המוגדרת כמפלגת שמאל.
