בעת כתיבת שורות אלו (יום ראשון השבוע), ישראל מוצאת את עצמה נתונה להתקפת טילים רצחנית מעזה. מעבר לעצם ההוויה הקשה, בה נתון עכשיו חלק גדול מאוכלוסיית המדינה, לא ניתן להמנע מתהיות על עצם היכולת לקיים דו שיח כלשהו עם שכנינו (אלא אם כן הם כבושים בפועל על-ידי צה"ל).
כל המאמצים שלנו ושל מצריים ליצור מתווה סביר של שקט יחסי, כזה שיאפר לעזתים לארגן את חייהם, על-פי כללים של מדינה שפויה, תוך תשומת לב לצרכים ההומניטריים שלהם, עלו בתוהו. אם הסכימה ישראל להרחבת אזור הדייג על-פי בקשתם, באו ההתפרעויות על הגדר והמחישו שוב שלא הצרכים ההומניטריים מעסיקים את הנהגתם. לא בכדי הופעלו שוב הגבלות הדייג...
המציאות הזו מחזירה אותנו אל השאלה המלווה אותנו כל חיינו וחיי אבותינו כאן: האם הסיפור העגום של יחסי הדמים עם הערבים במהלך מאת השנים האחרונות חוזר על עצמו שוב ושוב? האם זו המציאות שעלינו להשלים עמה, אולי במשיכת כתף של השלמה ויאוש?
חודש מאי הינו מיוחד במינו בלוח היהודי. ב"סיפור" הישראלי/היהודי, המסופר בחודש הזה, מקישים על מפתן זכרוננו, ימי שנה מיוחדים: ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, יום השואה והגבורה, לזכר ששת המיליונים שהצורר הנאצי כילה בעשן המשרפות באושוויץ ובמיידנק, וגם יום הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון, אתנו כאן. אלא שבאורח מוזר אנו פוסחים באותו שבוע ממש על פרקים שהם אבני דרך בהוויה שלנו בארץ הזו. אנו שומטים אולי פרקים אלה במכוון מזכרוננו. אבל הם פה, אתנו. וכאן הם גם יישארו.
סיפור היחסים המיוחד שלנו עם בני דודנו, החל השבוע לפני 98 שנים. הראשון למאי 1921, הוא המועד בו החל הסיפור הציוני להִכּתב בדם. המאורעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה ביהודים וברכושם על-ידי ערבים. במהלך חמשת ימי הפרעות נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים.
יפו: השנאה פורצת
ב-1 במאי 1921 ארגנה אחדות העבודה בתל אביב תהלוכת פועלים, באישור מושל יפו. מנווה-שלום, על גבול שכונת מנשייה. במקביל יצאה קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית (מופ"ס) כשהיא חמושה בכרזות עם סיסמאות מהפכניות ב... יידיש. שתי הקבוצות היהודיות התנגשו והחלו חילופי מהלומות. ועדה בריטית שהוקמה כדי לחקור את ההתפרעויות, קבעה כי בעקבות הקטטה האמורה נפוצו בקרב הערבים שמועות שיהודים תקפו ערבים...
שלושה מתחמים יהודיים הותקפו על-ידי פורעים ערבים ביפו. הראשון היה בשווקים, מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים גם כמו בימינו אלה, בנשק קר אך יעיל: אלות, פגיונות, אבנים. מצבם של היהודים שניסו להתגונן הוחמר כאשר שוטרים ערבים הצטרפו לפורעים בירי על היהודים.
המתחם השני היה מבנה סמוך לבית החולים הצרפתי ביפו, "בית העולים" או "בית החלוץ". הפורעים מצאו כאן כ-70 עולים בלתי חמושים. שני קצינים ושוטרים ערביים הגיעו למקום, אלא שבמקום לחלץ את היהודים, הם פתחו עליהם באש. אף זרקו רימוני יד. הפורעים פרצו לקומה הראשונה טבחו בגרזנים ובסכינים את המגינים והחלו בביזה. קצין בריטי מיג'ור ליונל ג'ון ושוטר, הגיעו למקום ופיזרו ביריות את הפורעים. בכך הצילו את העולים בקומה השנייה. 14 יהודים הרוגים ופצועים רבים, היו קציר הדמים של התנפלות זו.
המתחם השלישי היה מתחם בתי ורשה, בסמוך למושבה הגרמנית. בעליו של המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ואנשי הגנה שהיו במקום, ביצרו את החזית, אך הפורעים (כנופיה של אנשים משכם), ניסו לפרוץ את השער במוטות ברזל וגרזנים. רק בואם של אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה מסרפנד (הלוא היא צריפין דהיום), הבריחה את הערבים. נסיון נוסף של פורעים לפרוץ מיפו לתל אביב, נהדף באש החיילים. הצטרפות חיילי הגדוד העברי למגיני תל אביב, הייתה למורת רוחם של הבריטים. הם פירקו את הגדוד. מפקדו, מרגולין, גורש מן הארץ.
יוסף חיים ברנר בהרוגי תרפ"א
יהודה יצקר עלה ארצה בשנת 1919. כאן פגש את בני משפחתו שעלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שכר בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר הערבית והקים שם משק חלב. הבית היה ממוקם מול בית קברות מוסלמי - שייח' מוראד, עובדה שהולידה את האסון שנחת מאוחר יותר על המתגוררים בבית. יצקר הקים רפת קטנה ושיווק את תוצרתה לתל אביב הסמוכה. בקומה השנייה היו מספר חדרים אותם השכיר, שם גרו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ, חתנו של יצקר.
עם פרוץ המאורעות, ב-1 במאי 1921, הטילו הערבים מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו. הסופר יוסף לואידור, הניס אותם ביריות מרובהו.
בבוקר 2 במאי 1921 קיבלו הנצורים החלטה שעלתה להם בחייהם: לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. לבית הקברות הגיעה באותו הזמן הלוויתו של נער ערבי שנהרג במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית ותקף אותם. יוסף לואידור פתח באש והרג את אחד המלווים. בזעמם רצחו מלווי הנפטר את ברנר ושץ. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים.
ההרוגים היו: הסופר יוסף חיים ברנר - בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) - בן 25, יהודה יצקר - בן 45, בנו אברהם יצקר - בן 19, הסופר יוסף לואידור - בן 28 והסופר צבי שץ - בן 31. הם נקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
ההתקפה על פתח תקוה
מקובל לראות בהתקפה על פתח תקוה נקודת מפנה במהלך אירועי מאורעות תרפ"א. בישוב היהודי כבר לא שגו באשליות. כאשר הגיעו הידיעות על התארגנות ערבים בכפרים הסמוכים, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשו עמד
אברהם שפירא. הגנת המושבה התבססה על 3 קווים. הראשון היה חיצוני והתבסס על פלוגת רוכבים חמושים, שנועדה לפגוש את התוקפים מחוץ למושבה. השני הקיף את כל המושבה. על מגיניו נאסרה הנסיגה. קו הגנה פנימי במרכז המושבה, נועד להגן על הנשים, הילדים והזקנים. הם נצטוו להתרכז במספר מבנים מבוצרים כיקב פרידמן, בו מצאו מקלט רבים מבני המושבה.
מצפון לפתח תקוה היו שני יישובים קטנים: כפר סבא ועין חי (לימים כפר מל"ל). ב-3 במאי 1921, הודיעו שליחים משני היישובים האלה, למגיני המושבה כי פועלים ערבים שעבדו אצל האיכרים היהודים, נטשו לפתע את עבודתם. עוד הגיעו ידיעות כי במסגדים ובאספות שהתקיימו בקלקיליה, בטירה, ובכפרים נוספים, נדרשו הנוכחים לעזור לערבים ביפו. בדרך הם היו אמורים להשמיד את המושבות היהודיות. נציגי שני הישובים דרשו מוועד ההגנה בפתח תקוה כי יפרישו כוחות להגנה על יישוביהם אולם אברהם שפירא ואחרים סרבו. נאמר להם כי עליהם להגיע לפתח תקוה על-מנת לסייע בהגנתה גם אם הדבר כרוך בהפקרת רכושם. יישובים אלה אכן פונו במהירות והערבים בזזו אותם וכילו את מעשיהם בהצתתם.
הקרב החל בבוקרו של ה-5 במאי 1921. במועד זה נתגלה כוח של כ-400 ערבים משבט אבו קישק, כשהוא מתקרב למושבה מצפון. אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים ואלה נסוגו לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.
עזרה ממקור בלתי צפוי הגיעה כאשר משוריין ובו חיילים הודים מהצבא הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם של שליחים שהסתננו דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים היהודים פתחו באש מקלע כבד על התוקפים שהחלו בנסיגה מבוהלת. במקום נותרו כ-20 הרוגים.
קבוצת פורעים אחרת ובה כ-400 ערבים התקרבה למושבה מדרום. למקום הגיעה משוריין נוסף מיפו ובו חיילים הודים שפתחו עליהם באש. 7 ערבים נהרגו. השאר ברחו לכיוון יהודיה. בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים.
ההתקפה על חדרה
חדרה באותם הימים הייתה מושבה קטנה ובה כ-600 נפש. בליל ה-6 במאי 1921 התאספו בטולכרם הסמוכה כפריים מזוינים מהסביבה. כאשר חוזרת התמונה הידועה ומסיתים שוקדים לספר להם כי היהודים הורגים בערביי יפו. ההמון פנה לחדרה. אלא שבמקום פעל ועד ההגנה שהחל בעוד מועד לאסוף נשק ולהקים חפירות הגנה בגבול המושבה. משהגיעו הפורעים, הם נתקלו באש. חלק מההמון נס, חלק אחר פשט על מספר בתים שנעזבו, והעלה אותם באש. בין הבתים שהוצתו היה בית פיינברג ששוחזר בשנת 2008 ונפתח לקהל הרחב.
בינתיים פנו שליחים מהמושבה למחנה קטן של הצבא הבריטי, ליד תחנת הרכבת חדרה מזרח, והזעיקו עזרה. מטוס בריטי שהגיע למקום ביצע שתי גיחות לעבר כמה מאות ערבים שהתקדמו לעבר המושבה, ופתח עליהם באש. הפורעים בפוטנציה נסו בבהלה כשהם סוחבים את שקי ביזתם. איש מבני המושבה לא נפגע. 14 בתים נבזזו ושנים הועלו באש.
חגיגות נבי צאלח וההתקפה על רחובות
חגיגות נבי צאלח היו עילה להתאספות המון חוגג ברמלה (6 במאי 1921). למגינים ברחובות היה ברור שהתגודדות זו עלולה להביא להתקפה על מושבתם. ואכן עם סיום החגיגה ברמלה החלו מסיתים לעורר את קהל החוגגים לפנות לעבר המושבה. כאשר הגיעו הפורעים לבית סמילנסקי, פתחו עליהם המגינים באש. כמה מהפורעים נהרגו, כמה נפצעו. השאר נמלטו בבהלה. איש מתושבי רחובות לא נפגע.
אחרית דבר
מאורעות תרפ"א היו בגדר הפתעה מרה לישוב היהודי בארץ. הנהגת היישוב נתפסה בלתי מוכנה. לארגון ההגנה הצעיר לא היה מודיעין יעיל, למרות שבכפרים הערביים נערכו למסעות ההרג והביזה, שבועות רבים מראש. בחלק מהכפרים בוצעה "פזעה", קריאה לכפריים לבוא לעזרת אחיהם, הנשחטים כביכול על-ידי יהודים.
אילו היו מופעלים מודיעים ערביים בכפרים הללו, לא ניתן היה להפתיע את ההנהגה היהודית כפי שאכן קרה. עובדה זו מסבירה את הנפגעים הרבים ביפו. במושבות שהחקלאים בהן היו בקשרי עבודה קרובים עם הפלאחים מהכפרים הסמוכים, היה מידע מוקדם ולכן הם נערכו להגנה והדפו את התוקפים. על כך הם "שילמו" בנפגעים מעטים.
כמאה שנים חלפו מאז. האם השתנו הדברים מבחינת מערכת היחסים בינינו לבין בני דודינו? אולי במאורעות הימים האחרונים מצויה התשובה.
