פרשת קסטנר היא פרשה שזעזעה את הציבור בישראל בשנות החמישים והדיה נמשכים עד היום. בבסיס הפרשה עומד פרסום שעשה מלכיאל גרינולד על ד"ר ישראל קסטנר בעיתון שגרינולד הוציא. גרינולד האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים וסיוע להשמדת יהודי הונגריה בשואה.
היועמ"ש דאז
חיים כהן הורה להעמיד את גרינולד לדין פלילי באשמת הוצאת דיבה. קסטנר היה דובר משרד התעשיה.
התוצאה הייתה שהמאשים הפך לנאשם. סניגורו של קסטנר, עו"ד שמואל תמיר, שכנע את ביהמ"ש המחוזי שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, וביהמ"ש קבע "שקסטנר מכר את נשמתו לשטן". לימים קסטנר נרצח בנסיבות שלא התבררו עד היום ויתכן שלכינויים שהודבקו בו הייתה השפעה.
זיכויו של גרינולד בוטל בביהמ"ש העליון וקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בוטלו אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב.
משפטו של גרינולד הוא דוגמה לכל מה שתובע לא צריך לעשות. ברור שהאשמתו של גרינולד הייתה טעות ואסון שיתכן מאוד שגרם לרצח אדם חף מפשע. אלא שהטעות לא מצטמצמת רק לעצם ההעמדה לדין. הטעות היא בכך שגרינולד לא הועמד לדין בעבירה האמיתית שעבר.
גרינולד פרסם את ההודעה הבאה - "ידידַי חברי המזרחי בהונגריה, ידידַי היקרים, ריח פגר מגרד את נחירַי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל".
לפנינו עבירה ברורה של הסתה לרצח. עבירה זאת הייתה בספר החוקים גם בתקופת המשפט. ס' 31 לפקודת החוק הפלילי קבע - "כל המנסה לשדל או להדיח או להסית אדם אחר לעשות או לא לעשות בפלשתינה (א"י) או במקום אחר מעשה או אי-מעשה מסוג כזה-אשר אילו נעשה המעשה או אירע אי-המעשה הייתה נעשית בזה עברה על-פי החק של פלשתינה (א"י), או על-פי החוקים הנוהגים במקום שבו עומדת העבדה להעשות, על ידו הוא או על-ידי אותו האדם האחר—יאשם בעברה מאותו הסוג ויהיה צפוי לאותו עונש כאילו הוא עצמו היה מנסה לעשות או /לבלי עשות את המעשה ההוא בפלשתינה (א"י)..."
נמצאנו למדים שניתן היה לכאורה להאשים את גרינולד בעבירה של ניסיון רצח על-פי החוק דאז בגין דברי ההסתה שכתב ולא היה צורך להעמידו לדין בעבירה שולית. כנראה שליועמ"ש היה חשוב יותר לשמור על שמו הטוב של פקיד ממשלתי מאשר לשמור על חייו. תובע סביר היה מגן על ערך החיים ומעמיד את הנאשם לדין על הסתה לרצח ולא על הוצאת דיבה.
טעות הובילה לטעות וקסטנר מצא את מותו ככל הנראה מידי מערכת המשפט המפוארת של ישראל.
