סוגיית השבת רכוש קורבנות השואה ממשיכה לככב בחדשות, בהקשר של פולין, לוקסמבורג ועוד. הסוגיה יוצרת כותרות גם בפוליטיקה הפנימית של אותן המדינות וגם כסערה דיפלומטית, אל מול ישראל כמובן וגם מול ארה"ב, שב-2017 חוקקה את ה-JUST ACT שהדהימה את האירופים.
סוגיית השבת הרכוש פשוטה עקרונית. הרצחתם וגם ירשתם. אולם בפרקטיקה היא סבוכה מאד. שורש הבעיה נעוצה בעובדה, שבין יתר פשעיהם נגד האנושות, הנאצים לא אפשרו לקורבנותיהם היהודים לארוז בקפידה את מסמכיהם המשפטיים והבנקאיים, בטרם הובלו למחנות הריכוז. כמו-כן, במחנות ההשמדה לא הוקצב לכל אסיר יהודי לוקר עם מנעול קומבינציה לאחסון מסמכים אלה. לכן, רוב רובם של יורשי הקורבנות לא מסוגלים להוכיח במובן המשפטי המקובל, את מות יקיריהם ו/או שהם היורשים ו/או שיקיריהם שנרצחו, היו הבעלים של רכוש זה וזה. הניירת נרצחה, או הושמדה בכוונה תחילה, יחד עם הנרצחים.
מסיבה זו, בעיקר, הארגונים שלכאורה עוסקים ב"השבת" רכוש פרטי לששת המיליונים וליורשיהם, בקושי עוסקים, בפועל, בהשבת הרכוש. חלקם עוסקים בניסיונות לעשות כן, לעתים לאורך עשורים רבים, נסיונות שהם אולי צודקים ושובי-לב, אבל על-פי רוב הם פשוט נכשלים. חלק מן הארגונים עוסקים בדרישת תקצוב - עבור ארגונים שעוסקים או אמורים לעסוק בהנצחת השואה. אין מנוס מלהודות, שיש הבדל גדול בין השבה צודקת מאין כמוה, של רכושו של קורבן או נרצח, לקורבן האומלל עצמו או ליורשיו, לבין הענקת הרכוש של אותו נרצח, להגדלת התקציב השנתי של ארגון כזה או אחר, ראוי ככל שיהיה. כמו-כן, לא כל ארגון שמתיימר לעשות דבר מה מועיל וחיובי, באמת עושה כן, מלבד תשלומי משכורות, מה שיוצר גם
ניגוד עניינים מובנה ומתסכל בשורות המנהלים של אותם הארגונים. מסיבה זו אגב, ייתכן שזו הפעם הראשונה שאתם קוראים הרהורים כנים מן הסוג שמופיעים בטור זה.
חוקרי נושא השבת הרכוש בעקבות השואה או מעשי טבח ואנדרלמוסיה, נאלצים להגיע למסקנה שבלתי אפשרי לתפוס את החבל המדמם משני קצותיו. אם מקפידים על טיב ראיות, אזי אין לקורבנות, כאמור, אפשרות לעמוד ברף ולזכות בהחזרי רכוש. אולם אם מוותרים על טיב ראיות - אם קובעים כללים או סדרי דין "ידידותיים למשתמש" - נוצר מצב שמעודד ומזמין שחיתות. כזכור, בכיר בארגון להשבת רכוש קורבנות שואה הורשע לא מזמן, ב-2013, במעילה בשווי של למעלה מ-50 מיליון דולר (!). ובכנות, בגלל ה"משחק סכום אפס" של כן או לא לדרוש ראיות חותכות, ההתרחשות המביכה הזאת כלל אינה מפתיעה. או שמשלימים אם כך שהרכוש של ששת המיליונים כמעט ולא חוזר אליהם/ליורשיהם, או שפותחים פתח נרחב לשחיתות. כשכל כך הרבה ראיות עלו באש יחד עם הקורבנות, אין כמעט אופציה שלישית.
השמצות שקריות
מה אם כן הדבר המוסרי והראוי שיש לעשותו? ראשית להכיר בכך, שכדי להיות מוסרי, יש להיות מעשי. מצד האמת אין זה מוסרי לדבר גבוהה גבוהה כשידוע לך שלא באמת יש פתרון לעוולה. המתמטיקאים נוהגים להוכיח EXISTENCE THEOREM - להוכיח שפתרון בכלל קיים - לפני שהם ניגשים לחשב פתרונות. אבל בארגונים אשר נושאים בדגל "השבת רכוש נרצחי השואה", לא תמיד מקדימים לברר האם קיים פתרון או לא, לפני שמשחיתים מיליוני שעות, או מיליוני דולר, בניסיונות (שווא?) למצוא פתרון מעשי לבעיית השבת הרכוש, שאולי כלל איננו.
הלקח השני: מותר וראוי לסייע למדינת ישראל ולהסיק מסקנות, שאגב לא עולות כסף, באשר לנושא לכאורה כלל לא קשור: חוק ההסדרה הישראלי. חוק ההסדרה רלוונטי בהיותו חוק שדן בהשבת רכוש אבוד (של ערבים תושבי האיזור). מאידך הוא גם אינו רלוונטי, במובן הזה שנסיבות אובדן הרכוש לא דומות בשום צורה למה שעוללו לעמנו בתקופת השואה - הרכוש כאן אבד לצד האלים, לא לצד של הקורבן. ועל אף זאת, חוק ההסדרה הישראלי הרי מתנדב לפצות כל ערבי שאיבד קרקע ביהודה ושומרון, ברמת פיצוי של 125% - שיעור פיצוי שיורשי קורבנות השואה אפילו לא חולמים עליו.
לכן, בהסקת "קל וחומר" ניתן בנקל להגיע למסקנה, שכל ההשמצות כנגד מדינת ישראל וממשלתה, שכביכול הוציאו עוול תחת ידם בחוקקם את חוק ההסדרה התקשורתי, אין להם על מה לסמוך. והלקח המוסרי האחרון: בגלל הסיבוכיות, בפועל, של הסוגיה, אין שום מקום לאמירות כגון "אם נתניהו וכץ לא... יפסיקו לנהל משא-ומתן על השואה, העולם יידע שזיכרון השואה אינו קדוש לממשלת ישראל. את הביזיון הזה חייבים לעצור". לא כל אמירה דמגוגית ראויה להיאמר.
