האסון הנורא ביותר בהיסטוריה שלנו והעולמית של השמדת עם, יכול היה להימנע לו היהודים שהתגוררו באירופה, היו קשובים לאותות האזהרה על האסון הקרב. המשורר זלמן שניאור ניבא על כך בפואמה שלו "ימי הביניים מתקרבים". גם זאב ז׳בוטינסקי סובב בכל אירופה ונאם בפני היהודים על הצורך לעלות לישראל ולהימלט מהצפוי להם. אך היהודים לא שעו לסימני האזהרה, או משום שהקשיבו לרבנים שהורו שלא לעלות לישראל עד בוא המשיח, או שחששו מהתנאים הלא קלים ששררו בארץ ישראל. רק אלה שקראו את "מיין קאמפ", כמו אבי ז"ל, והאמינו לתוכניותיו של היטלר להשמיד את כל היהודים, קמו ועשו מעשה. אך הרוב לא שעו, וניספו. ליזי דורון שנכחה בהצגה בה צפיתי, סיפרה לי שלולא "עבודת השורשים" של בתה, לא הייתה מגיעה לכתיבת הספר (הנפלא. ע.ב) שלה. שנים רבות לא סיפרו השורדים על הקורות אותם וכיצד ניצלו ממוות. השתיקה הייתה כמעט טוטאלית. לכן הצעירים והדור השני והשלישי חפים רובם מהיידע על למה וכיצד, ומה היה ניתן לעשות כדי שלא תמומש השואה. מכאן הצורך להציג הצגה מפעימה כמו זו בפני מה שיותר בני נוער, על-מנת ששואה כזו לא תחזור בשנית. ובנוסף, על-מנת שילמדו להאמין להצהרות על הכוונה להשמדת היהודים והישראלים הנשמעות השכם והערב, וכתובות שחור על גבי לבן במניפסטים של אש"ף והחמאס, כמו גם בהוראות מוחמד בקוראן. בהצגה בבית צבי, שואל מרק מיצ׳מאכר (אלון לילייב המצוין) את אחת מהשורדות את השאלה הנוקבת: "למה לא באת לפני המלחמה"? זאת, לאחר סצינת הפתיחה הממחישה בצורה ריאליסטית ומטלטלת את תוצאת המוראות בטראומות המלוות את כל השורדות שנים לאחר שחרורן. סצינה סוריאליסטית זו ממחישה יותר מאלפי מילים מה המחיר שמשלמות הניצולות עבור הישארותן בחיים. למרות שההצגה מתרחשת בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, הרי עצם הצגת הפחדים שהשתרשו בקרב השורדות, דיים כדי להעניק לנוער יותר משמץ הבנה מה הייתה השואה. קארינה שניידרמן כ-הלנה, מנסה כל העת לחמצן את שערות בתה אליזבט, "כי רק הבלונדינים נשארו בחיים". בתה הקטנה והחמודה (דנה כהן במשחק אמין וכובש לב) מסרבת בתוקף. כדי לשמור על זהותן ועל עצם היותן בחיים, מקיימות חמשת החברות מדי שבוע מעין ריטואל קבוע של שתית תה של אחה"צ, וכמו רובוטיות הן חוזרות על אותו הטקסט, ההערות והדיבורים. כולן נותרו עם השריטות משם. כך הן מתמודדות עם צל הזוועות. אחת, איטה (מעין גוטשלק) מטורפת, המתייחסת להלנה כאל אמה, קארין שניידר כ-פאני, הגנדרנית, מעכסת ומתייפה, בהכינה עצמה למקרה שהקצין הנאצי ירצה בה, כי היא תעשה הכל כדי לחיות. החינחונים שלה והערותיה מרפים את האווירה הקשה השוררת בין כולן. הדוסית שביניהן, גיטה (נוי בר הדבקה באמונתה באל כאילו שהשואה התקיימה שלא בידיעתו, פאני (קארין שניידר) (מלבד כרמלה, (גליה גלבלום) האחות-הפסיכולוגית העושה כל שביכולתה להוציא את הנשים ממצוקתן הנפשית בעצותיה הכה מצחיקות - בכולן הטביעה הבימאית את המיבטא הפולני כדי להעצים את תחושת האותנטיות והזדהות. לרוע המזל, הבנות כה נסחפו לדמויות שהן ממלאות, שהדיבור שלהן די התמסמס ולא הגיע ברור דיו אל הצופים. דווקא שלושת הבנים הממלאים כמה תפקידים, דוברים בבהירות, ומהווים דוגמה טובה מדוע שחקן אינו צריך להתחלף עם אחר ולחלוק עמו את ימי ההופעות. כך צח כהן הכה מכמיר ושובה לב כנער הסובל מפוליו, ומצליח להתחבב על אליזבת, בהיותו הניגוד לנערה הגלותית, הכה תלויה באמה, ומחויבת לקשריה עם החברות הניצולות. עמידתו לקיים את רצונו, מחדירה לליזי, כפי שהוא קורא לה, את הרצון להתעשת גם היא. אחיקם ציפקיס, שחקן עם נוכחות, שמפליא בגילום כמה דמויות, במיוחד כרב וכ-מרק, מוכיח את גמישות יכולותיו בגילום דמויות כה שונות. כך גם מדהים אלון לילייב במיגוון הדמויות הכה שונות שהוא מגלם, החייל מלא הביטחון העצמי, המורה לציור ועוד - שחקן עם פוטנציאל וודאי. הצגת "למה לא באת לפני המלחמה" היא בעלת מסר חזק ביותר, הרלוונטי היום עוד יותר מתמיד. עם כל גל האנטישמיות המתעוררת בצרפת, אנגליה, גרמניה וכל ארצות אירופה. כשהיהודים הגרים שם לא מזדרזים לארוז.