מציאות מתה

עזה, האחת והיחידה, דרסה סופית את אוסלו, דרסה סופית את 'גבולות אושוויץ', דרסה סופית את יוזמת ז'נבה¹. מידי פעם צפה ועולה על סדר היום, עזה. האיומים, הבלונים, ההסדרה - כן או לא. וגם המודיעין תורם את חלקו בהמולה הכללית. הסכמי אוסלו, שהוצגו בשעתם כהישג משיחי כמעט, הושגו בזדון, בחטא ובמרמה. ברוב של קול אחד (!) ועל חודה של מכונית מיצובישי אחת. וכדי להוסיף על תחושת הכשל - רק בתמיכת המפלגות הערביות. לא בכדי מלווה תחושת קבס מתהליך הרמייה שבושל בכנסת. אבל את הסכמי אוסלו לא מוטט הימין (שכבר אז פיגר בכושר ההתארגנות שלו, שנות דור אחרי השמאל), גם לא מוֹטטה האשליה, שהתבוססה בדם הרוגי האינתיפאדות הראשונה והשנייה, גם לא זעקות הפצועים באוטובוסים. גם לא הביקורת שהוטחה בהם מימין, כל אלה לא מוטטו את אוסלו. את ההסכמים הללו מוטטה עזה. עזה האחת והיחידה דרסה את אוסלו, ברעם הרקטות, באימת התושבים בדרום, הנמלטים למרחבים המוגנים, באש השורפת בשדות הדרום, ובהבנה הבלתי ניתנת לערעור: אין מציאות של שטחים תמורת שלום. המציאות הזו מתה. אין תהליך מדיני, אם היה הריהו שגם הוא בבחינת שכיב מרע. עזה דרסה את אוסלו, דרסה סופית את גבולות אושוויץ. דרסה את יוזמת ז'נבה. לאוסלו ולאושוויץ שוב אין תקומה.

עוד יום ששי באולפן: שוב נתניהו עקוד בכיכר העיר

מדי יום ששי מתכנס הטריבונל הידוע כדי לקיים את הטקס הקבוע: שפיטת נתניהו בכיכר העיר. מי לא בא? מי שלא הוזמן. השמאל מנהל בלעדית את ההצגה. הוא לא מרשה לאנשי ימין להפריע, ובכלל לפקוד מקום זה. כאן קודש הקודשים של המדיה/שמאל. הבעיה היא לא רק באמנון פה גדול אברמוביץ, הנהנה מאיתרוג עצמי נפוח עד לבחילה. הבעיה גם באיתרוג האוטומטי שמספקים הבוסים שלו לטריבונל הקדוש בניצוחו. אין כל מידה סבירה של ביקורת עצמית שתחייב כי יעמידו מולו אנשי ימין, מאלה המסוגלים להתעמת אתו במותב הנ"ל בגובה העיניים. ריקלין, ליבסקינד, עמית סגל. ד"ר גיא בכור ויש עוד. אבל להם הכניסה אסורה. ההצגה הקבועה המבחילה בחד-צדדיותה של יום ששי, היא לכן הצגה מוטה באופן קיצוני. אצבע בעין למיליוני צופים. אבל לאותם בוסים לא אכפת. נהפוך הוא. כל המרבה הרי זה משובח, שהרי מחר הם ישלחו שוב את דנה ויס לוושינגטון (היא לא טסה לשם על דעת עצמה), לעשות שיימינג לראש הממשלה, ואתמול הם שלחו את יאיר וינרב למוסקבה לעשות שיימינג לרה"מ (והוא הרי לא טס למוסקבה על דעת עצמו). תקשורת שמבזה את עצמה, ואיננה מבינה את תפקידה. וגם שבויה לחלוטין בכבלי הפ.ק (פוליטיקלי קורקט), האנטי ציוני. תקשורת שאולי כבר מיצתה את עצמה. היש תקווה שיקום גוף מבקר (הרי אנו חיים בעידן הרגולציה. היכן היא?), שיאמר לרודני הרוח והמחשבה, שם למעלה, די?

שוב נתפסת ישראל כשמכנסיה משולשלים מטה

שוב הצתות בארץ. שוב ישראל נתפסת כשמכנסיה משולשלים מטה. מדינת ההיטק ששולחת לווינים לחלל ולירח, שרחפנים ומצלמות מצויידים ומצויינים לפיקוח באזורים מועדים לפורענות וליד כפרים ערביים, על המדף, רק הושט היד וקח... במדינה המצויידת בכטב"מים, המשוכללים בעולם... כאן, דווקא כאן, יכול כל פרח שבאב, פלשתיני, אם ברצותו כמובן, לזרוק בקבוק תבערה תוצרת בית, על חורשה בת מאה, בת אלף. והופ, להעלם בין בתי הכפר הסמוך. כמה קל. כמה פשוט. כמה ספוג באהבת הארץ... אתמול בערה חיפה. ומחר? יער יתיר? חולדה? בן שמן? יער הרצל? האם הכל פתוח והרשות נתונה? ואצלנו מחכים... למה בדיוק אתם מחכים? חברינו היקרים ממשרד הפנים (כבאות) מהמשרד לביטחון פנים? ממשטרת ישראל? למשיח? כמה שרפות צריכות עוד לקרות עד שתתעוררו שם? ישראל מוכה, כבר מאה ומעלה שנים, על-ידי טרור ערבי מתמשך. ולא רק מתמשך, גם מחריף ומתעצם. הוא ניטש בכבישים, בשדות, במתבנים (גם של מזרע), בדירים וברפתות. שירים נכתבו על המכה הזו אף רקדו הורה לצליליה. הנסיונות הנואלים של ממשלות ישראל לדורותיהן להסב פניהן, ויותר גרוע, לטמון ראשיהן בחול, מעשה בת יענה, רק מחמירים את המצב. בעוד זמן לא רב יהפוך מעשה ההצתה לספורט העממי של נערי הסמטאות הערביים: מי זורק את הבקת"ב רחוק יותר... כן. ואולי מי יודע, הספורט החדש יזַכּה את המשליך בפרס של הרשות הפלשתינית... להתעלם מהבעיה ההולכת ומחריפה, הוא מעשה של התאבדות. לא של התל אביביים אלא של ההתיישבות כולה. של יהודה ושומרון ולא רק. וכאן אנו מגיעים אל הטרור הערבי בכללו כולל הטרור נגד החקלאות באזורי הספר לשעבר הלוא הוא הקו הירוק ז"ל. אזור הגבול הפך למשיסה. גניבת יבולים, צאן ובקר, הם מעשה של יומיום. דילגתי כאן במכוון על גניבת נשק ממחנות צה"ל. הנושא הזה ראוי לדיון נפרד. ישראל המעצמה החזקה במזרח התיכון (סתאאם סתאאם), המדינה המשתבחת בהיותה מעצמת על של חדשנות, של לווינים ושל נחיתה על הירח, עדיין לא השכילה לארגן כוח משימה מיוחד, גדול מספיק, חזק מספיק, מצוייד מספיק בציוד אלקטרוני יעיל, באמצעי תצפית, במטוסי כיבוי גדולים, בכוח אדם יעיל, כדי להתגבר על כמה מאות פרחחים מוסתים? והרי זו בתמצית הבעיה המרכזית שלנו היום. נוח יותר לשלוח יומיום, כמה מאות כבאים עייפים, טרוטי עיניים, לשאוף את עשנן של השרפות מאשר לנסות ולהקדים תרופה למכה... זו תמצית חיינו כאן ועכשיו. ממשלת ישראל (כן גם זו הזמנית), עורי נא! מהר!