בשיח הישראלי העכשווי קיימות מילים וביטויים פרברטיים, ניסיון הידברות תמים והתלהמויות סרק, דיון שמנסה להיות ענייני והטחת דברי-הבל שאין מאחוריהם ידע או מחשבה. כל אלה, במינונים שונים ומשתנים, ממלאים את הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת כפונקציה של נושא השיח. המינון נקבע לפי הנושא; ככל שהנושא קרוב יותר לשברים הקונספטואליים-אידיאולוגיים-פוסט-מודרניים ופוליטיים, מתלהם השיח והופך שטחי וחסר ערך.
השאלה שמעוררות תופעות חוזרות ונישנות אלה, היא: אם אנו יודעים, בין היתר מניסיון אישי, ששיח מתלהם, עצבני, מעליב ושטחי איננו משנה עמדות של בני-פלוגתא, ובמקרים המעטים שהוא משפיע, מחולל הוא ברובם שינוי במגמה של הקשחת עמדות ויצירת טינה או תחושת יריבות גוברת - מדוע בכל זאת נוקטים אנו בו במרבית המקרים?
אני נוטה ליחס עובדה זו לשתי סיבות עיקריות: חוסר ביטחון בעוצמתו האלקטורלית של המחנה בו תומך הדובר והעובדה שעיקר תרומת מרבית הציבור לפעילות הפוליטית ולהליך הדמוקרטי כיום, היא השתתפות בהצבעה ופעילות ברשת. את הראשונה הוא מבצע במקרים רבים כאילו כפאו שד וכנטל שבקלות רבה יהיה מוכן לוותר עליו. את השנייה הוא מבצע בנוחיות מהכורסה, באמצעות המקלדת, כשהפעולה אינה מחייבת ויתור מוחשי על מאומה ויש לה ביטוי ציבורי מוכח של יציאה ידי חובה. ערוץ ההידברות הראשי הוא הרשתות החברתיות ופעילות בהן עשוייה להיחשב בטעות "כתרומה אפקטיבית למאבק". את היריב חייבים לנצח בכל מבחן, אפילו במבחן הבנאלי של כמות הדיבור וחריפותו, והרשתות החברתיות הן שדה-הקרב הנוח "והאלגנטי" ביותר.
במאבקים הפוליטיים והנלווים אליהם, יש תמיד מי שפוסחים על הסעיפים, "מוכרים עצמם בקלות", או מתרשמים מהדובר האחרון שדבריו הגיעו לתודעתם, ואין מה להפסיד אם מנסים עליהם את "הקסם" האישי האגרסיבי. אם למילים עשוייה להיות השפעה, הרי שראוי להכביר מילים ככפיית עמדה ולאו-דווקא ככאֵלו שמנסות לגעת. זאת ועוד, אם "נעלים" את מתנגדינו מהרשת, או נשחק אותם בדיאלוגים אין-סופיים חוזרים, אולי גם בכך טמונה עבורנו "בוננזה" כלשהי. אילו הנחנו מראש שכל הרעש התקשורתי חסר השפעה ובכל זאת רבים נוטלים בו חלק פעיל כל כך, סביר שכל בעלי השכל הישר יבינו שהעוסקים בדבר הינם שוטים בריש גלי.
אין לי ספק שרבים בציבור למדו משהו ממערכת הבחירות האחרונה. חיסרון של כ-1,400 קולות מתוך כ-6,339,279 מיליון בעלי זכות בחירה, מנע מ"הימין החדש" לעבור את אחוז החסימה ולקבע את יכולתו של נתניהו להרכיב ממשלת-ימין. כשלון דומה עשוי להתחולל גם במערכת בחירות זו, משום ששני המחנות משנסים מותניים ומנסים לגייס את מירב כוחם האלקטוראלי והוורבלי, אך לא לעסוק בעיקרי הדברים. בעטיו של הכשל הנ"ל, אנו נמצאים במערכת בחירות חוזרת ועלולים להיקלע לאי-יציבות פוליטית חמורה עוד יותר אם ישנה.
שיקולים אלה נשמעים שטחיים, בנאליים ואולי אפילו טיפשיים. אולם פסיכולוגיה של ציבור אינה מתנהלת על-פי חוקים מתמטיים מדויקים דוגמת הפיסיקה, אלא היא תוצאה של השפעות רציונליות ובלתי-רציונליות, של יצרים ותחושות, של קשרי חיבור וסלידה ושל מצבי-רוח. התהליכים הביו-כימיים אולי מורכבים ונשמעים בעצמם לחוקים מדויקים של הטבע, אבל המכלול השלם מורכב עד כדי אי-הבנה וחוסר שליטה על התנהלותו של היחיד ולא כל שכן על התנהלותן של קבוצות גדולות והטרוגניות.
שתי עובדות אינן דורשות הסברים מפולפלים:
דמוקרטיה כתהליך רציונלי, כשהיא מתנהלת בעיקר באמצעות שיח רדוד ויצרי, אינה יוצאת מכך נשכרת - ההפך הוא הנכון: היא בבעיה קיומית שהולכת ומחריפה כל עוד מחזירים אותה למהלכה התקין.
נושאי הדיון החשובים באמת, אינם באים לידי ביטוי רציונלי ומקצועי, והדבר כמעט אינו מאפשר למועמדים טובים בתחומי ההנהגה, התכנון וניהול הביצוע להתבלט בפני הציבור מקבל-ההחלטות. בד-בבד גם מיטשטש האימפקט הראלי של אלה שרמתם נמוכה מבינונית, ומקומם לא יכירם בהנהגה הלאומית.
האיום הראשון מוליד רעיונות מוזרים בדבר החלפת הדמוקרטיה בהסדרי ממשל אחרים, ששמם יכלול את המילה "דמוקרטיה", אבל מהותם תהיה רחוקה ממנה ת"ק פרסא
1. מאליו מובן שעוד בטרם ניגשים לדון בשאלת "תיקונה" של שיטה, עלינו ללבן בתוכנו את השאלה:
"מהי הדמוקרטיה שאנו רוצים לקיים במדינת היהודים"? שכן, ספק אם המחלוקות הקיימות בציבור ביחס למהות השיטה הרצויה, מאפשרות מהלכי תיקון רציניים של הליקויים במצב ובאווירה הקיימים.
האיום השני מוביל לרדידות השיח והמעורבות הציבורית בתהליכי עיצוב תוכניות העבודה וסידרי העדיפויות הלאומיים. ישראל היא עדיין מדינה בהתהוות. הציונות טרם השלימה את משימתה - ריכוז העם היהודי במולדתו
2. העם היהודי ברובו עדיין מפוזר בכ-100 מדינות ומתכלה בתהליכי התבוללות מתמשכת ומתעצמת, המזרח- התיכון מתעצב מחדש על-רקע שינויי האינטרסים של המעצמות העולמיות ופעילות הכוחות האזוריים העיקריים ומשקלה של ישראל בכל אלה עדיין ירוד ומשני. בבליל זה של תהליכים עולמיים שלובים, טמונים סיכויים רבים אך גם סיכונים לא מעטים. בתנאים כאלה, דמוקרטיה יהודית אמיתית, אינה יכולה להתיימר לעצב את עתידה ואת דרכה ללא שיתוף מלא ונרחב של ציבור האזרחים שמהווה לפחות את רובו המכריע של העם היהודי.
לפי שעה, ישראל עדיין איננה דמוקרטיה יהודית איכותית ואמיתית, אלא
סימולציה מוגבלת של מהות זו; והשיח הציבורי הנוכחי אינו מקדם אותנו למטרת-העל הציונית.
אם כל אלה אינם מטרידים אותנו מאוד, עובדה זו כשלעצמה חייבת להדיר שינה מעינינו.