זה לא מכבר יצא לאור הספר "רזי שמחות" - דרשות חסידיות לחג הסוכות. אסופה של עשרים דרשות שנשאו במהלך השנים בנושאי שמחת חג הסוכות על-ידי אברהם הופמן בקרב בני קהילתו בשכונת קריית משה בירושלים, הדרשות מוקדשות לזכרה של אמו רוזה ז"ל שנפטרה בחג הסוכות.
הרעיונות המובעים הינן בסגנון חסידי מבית סטרליסק ובית סטרטין מבית הורי אמו, והדברים מובאים בשפה פשוטה, ברורה וקלה להבנה. מדובר בדברי חכמה מלאי תוכן מאירי עיניים ופותחי לב. בכתיבתו משלב אברהם בין יהדות, פילוסופיה ותרבות ומוזג בהצלחה גדולה יין ישן בקנקן חדש. הופמן, המשמש כיום כיושב-ראש מועצת ארגוני המתנדבים בעיר ירושלים, היה מייסד ומנכ"ל הרשות לשיקום האסיר, ולמרות עיסוקיו הרבים בצורכי הציבור והקהילה הוא מקדיש מזמנו ללימוד התורה ולהפצתה ברבים.
מצורפים קטעים אחדים מתוך הדרשות, כדי לזכות את הרבים, ולתת טעימות מן היין המשובח הזה.
מתוך דרשה לערב סוכות תשס"ב: "אנו מודים לקב"ה שברא בעולמו את כוח התשובה ושגם אם אין אנו יכולים לשנות את תוצאות חטאינו, הרי נותן לנו הקב"ה את יכולת התשובה ו"דלתי מרום לא ננעלו". תמיד יש לנו אפשרות "לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית" ואין אנו שבויים בחטאינו. על-כן מתחילה התורה באות ב סגורה מאחור מלמעלה ומלמטה ופתוחה לעתיד חדש ומתחדש. מכאן השמחה הגדולה בסוכות, שבאותו בית ארעי אנחנו מאחדים מחדש את הבריאה הרוחנית והבריאה הגשמית, ואחרי יום הכיפורים שבו גברה נטייתנו הרוחנית וכאילו נתבטלה עוצמתנו החומרית, אנו תוקעים יתד לסוכה וחוזרים אל עולם המעשה במצווה, בבחינת הביט בתורה וברא העולם בזעיר אנפין".
או קטע נוסף מתוך דרשה לסוכות תש"ע הדנה במהותה של הערבה: "אין עמימות בערבה - היא מבשרת על גאולתנו, היא מצביעה על הצורך בסולידריות חברתית אמתית וממנה למדו אבותינו את המושג האמתי של דמוקרטיה ויתכן שראוי שנקרא למדינתנו "מדינה יהודית ערבתית" (ערבותית - ח.פ), שזו דרגה גבוהה ממדינה יהודית דמוקרטית. ובזכות מצוות ערבה יזכה הפרט שיתקיים בו: 'יערב עליו שיחי אנוכי, אשמח בה'" (תהילים ק"ד, ל"ד). והכלל יזכה ויתקיים בנו: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות' (מלאכי ג', ד')".
מצוות השמחה המודגשת היטב בחג הסוכות ערכה גדול משום שעשיית מצווה בשמחה משמעותה שיתוף של כל אדם מישראל בעשייתה ועשייה זו מתקנת את האדם ומביאה לשלמותה של הבריאה. ואם עסקינן בשמחה, מה טוב להזכיר את דברי חכמינו: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל', ע"ב).
