הסיכום הטוב ביותר של מדיניות החוץ של
דונלד טראמפ בא מפיו של הנשיא עצמו, בהתייחסו לנסיגה מסוריה: "אני מקווה שיסתדרו טוב, הם במרחק של 6,000 מייל!". טראמפ סבור שהוא יכול לנטוש בעל ברית באזור מסוכן בלא תוצאות רציניות לארה"ב. אבל הבגידה בכורדים תוביל לכך שידידים ואויבים כאחד לא יסמכו על ארה"ב של טראמפ – מזהיר אקונומיסט. הן ארה"ב והן העולם צריכים לחשוש ממצב זה.
טראמפ ניהל קמפיין על ההבטחה להחזיר את החיילים הביתה. הוא טען שארה"ב צריכה להיפטר מ"מלחמות שאינן מסתיימות". רבים מבוחריו מסכימים עם אמירתו לפיה רוסיה, אירן וטורקיה צריכות להתמודד עם הבלגן בסוריה. כמה מן הדמוקרטים רוצים להוציא את הכוחות מעוד חלקים במזרח התיכון – כולל אליזבת וורן. אך ככל שניתן להבין את תסכולם, יש להיות ערים להשלכות על אמינותה של ארה"ב ברחבי העולם.
לטענת אקונומיסט, נסיגתו של טראמפ מסוריה נכשלת בכל מבחני האמינות. הוא מפגין חוסר רצינות: עושה רושם שהוא התעלם מאזהרות הדרג המקצועי בדבר הסכנה שביצירת חלל ריק עם עזיבת החיילים האמריקנים. החלטתו הפתיעה כמעט את כולם, כולל את בכירי ממשלו; לאיש לא היה זמן להתכונן. הוא מפגין חוסר נאמנות כלפי הכורדים שהקריבו 11,000 לוחמים במאבק נגד דאעש לצידה של ארה"ב.
הגרוע מכל הוא הפגיעה באסטרטגיה האמריקנית – לא רק בגלל חיזוקו של
בשאר אסד, אלא גם משום שאירן ורוסיה ייצאו נשכרות מן הנסיגה.
ולדימיר פוטין מנסה לרשת את מקומה של ארה"ב כמעצמה המרכזית במזרח התיכון. וכדי להוציא מספר קטן של חיילים מסוריה, יצרה ארה"ב ללא צורך עימות המחזק את אויביה ובוגד בידידיה.
שטחיות ואימפולסיביות הפכו לסימני ההיכר של מדיניות החוץ של טראמפ. הוא לא הגיב כאשר אירן הפילה מל"ט אמריקני וכאשר היא תקפה את מתקני הנפט הסעודיים. כאילו מדיניות החוץ היא שלוחה של מדיניות הפנים התזזיתית שלו, הוא קרע לגזרים הסכמים בינלאומיים, פתח במלחמות סחר ופיזר הבטחות חסרות בסיס לשינויים בוונצואלה וב
קוריאה הצפונית. טראמפ מקבל עוד ועוד החלטות בשליפה, בלא להביא בחשבון את השלכותיהן והאם יש בהן היגיון אסטרטגי.
טראמפ נראה כאילו הוא סבור שביכולתו להשתמש בכוחה המסחרי העצום של ארה"ב כתחליף לעוצמה צבאית ומדינית. עיצומים כלכליים הפכו להיות התשובה שלו לכל בעיה, כמו לפלישה הטורקית לסוריה. אבל כאשר מדובר באינטרסים חיוניים, מדינות נוטות שלא לוותר – כמו רוסיה בחצי-האי קרים ותוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית; גם טורקיה לא תיסוג.
אקונומיסט ממשיך וטוען, כי המתרחש בסוריה מלמד כיצד כל אלו פוגעים בארה"ב. טורקיה כבר הסתכסכה עם נאטו בשל החלטתה לרכוש מערכות נ"מ רוסיות מתקדמות, ופלישתה לסוריה בעקבות הנסיגה האמריקנית רק תעמיק את הקרע בברית. פוטין עלול להתפתות לבחון את מחויבותה של ארה"ב להגן על המדינות הבלטיות. הטליבאן יגביר את פעילותו באפגניסטן, מתוך הנחה שאם טראמפ מסוגל לנטוש את הכורדים – הוא מסוגל להסתלק גם משם. סין תקח זאת לתשומת ליבה בקשר ללחץ הבלתי-פוסק שלה על שכנותיה. לבעלות בריתה של ארה"ב ברחבי העולם יהיה יותר תמריץ לחמש את עצמן במקום לסמוך על ארה"ב. והאם
קוריאה הדרומית וסעודיה ינסו להשיג נשק גרעיני בשביל להתגונן מפני קוריאה הצפונית ואירן?
כל אלו יחדיו מערערים את יסודותיו של הסדר העולמי שארה"ב עמלה עשרות שנים לבנות ולשמר, וממנו יצאה נשכרת בדרכים רבות מספור. גם אם תיסוג מסדר עולמי זה, עדיין יהיה עליה להשקיע בנשק ובחיילים כדי להגן על עצמה – ללא יותר מדי בני ברית להסתייע בהם. וחשוב יותר: מדינות אחרות יהיו פחות להוטות לכרות עסקות ארוכות טווח עם ארה"ב, ולא רק בתחום הצבאי. והחשוב מכל: ארה"ב חותרת מתחת לערכיה-שלה – זכויות האדם, דמוקרטיה, מהימנות וסחר הוגן היו כלי הנשק החזקים ביותר של ארה"ב. אם סין ורוסיה יכולות לעשות כרצונן, הכוח יהיה המנצח ויהיה זה עולם עוין למערב.