שמח תשמח שמח
"ושמחת בחגך". מי לא מכיר את הפזמון הקצבי המתרונן כמעט בכל בית בישראל בשלושת הרגלים - פסח, שבועןת וסוכות -`ושמחת בחגך'? אך אם לא ידעתם, המקור לשמחת החגים בתורה הוא לגבי חג הסוכות, שבו מוזכרת מצוות השמחה שלוש פעמים "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח" (דברים טי"ד-ט"ו) "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ). זאת לעומת אזכור "ושמחת" פעם אחת בחג שבועות ושום אזכור לשמחה בפסח, כי איך אפשר לא לשמוח אחרי הניסים ההיסטוריים הכבירים של יציאת מצריים וקריעת ים סוף? אז מדוע מצוות שמחה משולשת בסוכות?
לכאורה בחג האסיף, החג שבו אוספים את היבול החקלאי הביתה, זהו זמן שמחה ויש את כל הסיבות הטבעיות שבעולם לשמוח על השפע שזרענו וקצרנו. אלא שבדיוק אז, בניגוד לכל חוקי ההיגיון, התורה משביתה לנו את השמחה הגשמית, ומצווה לנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולעזוב את הבית המהודר לטובת צריף דל בדמות קירות דקים מעץ או מבד ושם לקבוע את ביתנו ומושבנו במהלך כל החג. אז איפה השמחה?
נסיך האושר
יתרה מכך, אם מצווה גדולה לשמוח בחג, אז איך זה שדווקא בשבת חול המועד סוכות נוהגים לקרוא את ספר קוהלת הרווי פסימיות ומעורר לכאורה את בלוטות הדכדוך? אלא דומה שבעצם שתי השאלות טמונה התשובה. נכון יש שמחה על היבול שנאסף הביתה - מתנת שמיים, ולא פרי כוחך ועוצם ידך עשה לך את החייל הזה. גם היבול הגשמי מקורו בהודייה עמוקה לבורא על ברכת שמיים.
לכן, עזוב את היבול בבית ולֵך התמקד בשמחה האמיתית בין כותלי הסוכה הדלה אך בצל השכינה וענני הכבוד הסוככים עליה, ובוא לחגוג עם אבותינו האושפיזין הקדושים. כי שפע גשמי בלי אמונה וביטחון בבורא הוא מעיק, שכן מַרבה נכסים מַרבה דאגה זוכרים את משל הנסיך המדוכא, שאיש לא הצליח לרפאו, עד שבא איש חכם אחד ואמר לו, שאם ימצא איש מאושר שימסור לו את חולצתו. ומי היה זה. מי זכה בפריבילגיית האושר? היה זה לא אחר מרועה עני שזכה בכתר המאושר הנכסף. כי הוא אכל בטבע ושתה בטבע עם העדר. כשהוא חף מכל מטען גשמי והוא מנגן בחלילו, יכול היה להכריז על עצמו כמאושר (ועם זאת סרב למסור את חולצתו לא רק משום שזו הייתה חולצתו היחידה, אלא אני סבורה בגלל המסר החשוב שביקש להעביר, כי אושר איננו מטבע עובר לסוחר והוא דורש עבודה פנימית ועמוקה של האדם עצמו).
הסוכה החפה מכל נכסים גשמיים המרבים וגורמים לדאגה, אך עשירה במטענים רוחניים, רק מטבעה הייחודי ובכוחה הרוחני היא יכולה אפוא לגרום לנו לאושר ולהתעלות. הוא הדין לגבי ספר קוהלת, המספיד את עולם הגשמיות נטו, החפה ממצוות, ומתריס "לשמחה מה זו עושה". אך הוא משבח את השמחה האמיתית - שמחת המצווה. יש לנו בעלות רק על המידות והמצוות, שהן נחלתנו הנצחית והן הנכסים הרוחניים האמיתיים והנצחיים שלנו, ולא על נכסים גשמיים שהם בידי ה'. באותה מידה יש לאדם בעלות על השמחה שהיא קניינו האמיתי. השמחה הראשונה היא אם כן הודייה לה' על היבול והשפע הגשמי שהעניק לנו. השמחה השנייה היא שמחה רוחנית נטו, המשוחררת מכל דאגות גשמיות, ומכאן מציינת התורה" והיית אך שמח". ואילו השמחה השלישית נעוצה בהתמדה "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". ומעבר לכך המסרים המרכזיים שהזכרנו שניקח עימנו לכל החיים. על המסרים החשובים להיות מופנמים ומוטמעים היטב בנו בפנימיותנו, ולהתאזרח בתוכו של האדם כולו בחג ובחיים בכלל.
סוכה ולולב לעם סגולה
זוכרים את ברכת בלעם לישראל "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"? עם ישראל, נבחרת הבריאה, הוא עם ייחודי המתבדל משאר העמים, אשר חי ופועל בניגוד לכל חוקי ההיגיון האנושי והטבעי. זאת ראינו כבר בעצם קיומו ומהותו העל טבעית, כעם שלידתו במדבר, ללא טריטוריה ונכסים גשמיים, כשהתורה שליוותה אותו באלפיים שנות גלות, היא הטריטוריה האמיתית והבלעדית שלו. ולכן זכותו האדירה, כמו חובתו הנדרשת מעצם מעמדו המיוחד כעם סגולה שזכה לקבלת התורה, מחייב אותו להיות אור לגויים. אולם במקום זאת לצערנו אנו רואים עולם הפוך. התרבות המערבית מכתיבה לנו את אורחות חיינו, באופנה, במזון ובחיים של מתירנות חסרי כל רסן. אכן בואו נראה איך עובדה זו משתקפת גם בחודש החגים. היהדות היא בעלת עקרונות ייחודיים. ובניגוד לנורמות המקובלות עצם מהותה של היהדות - קידוש הגשמיות בניגוד לדואליזם הנוצרי היא על טבעית ומנוגדת לחוקים נורמטיביים אוניברסליים מקובלים.
סדרת חגי תשרי אף היא מצביעה על ייחודיות זו. ראש השנה - איפה ראיתם אדם שמח ביום הדין, בעודו משקשק לפני השופט עם פרפרים בבטן ואילו אנו היהודים מצווה עלינו לשמוח בים הדין, בהנחה שאבינו הרחום, שזה גם יום המלכתו בכל העולם, דן אותנו לטובה.
הלאה. בצום יום הכיפורים אנו נדמים כמלאכים, והקב"ה בניגוד לשופט בשר ודם אינו חפץ במות הרשע, ומוכן לקבל את תשובתו בזרועות פתוחות. יתרה מכך, אם חשבתם שיוה"כ הוא היום הנעלה ביותר בשנה, באו חז"ל וטרפו לנו את כל הקלפים. באופן מפתיע הם הצביעו על כך שכיפורים = כפורים. משמע שפורים ניצב במדרגה רוחנית גבוהה יותר מיום הכיפורים. אתם קוראים נכון. הא כיצד? והרי פורים לכאורה הוא החג הגשמי ביותר בלוח השנה. להוציא קריאת מגילה, במרכזו עומדות מצוות גשמיות בלבד - סעודה, משתה היין ומתנות לאביונים (הגשמיות שלו היא הרוחניות שלי). אז איך זה הוא קיבל מעמד מקודש יותר מכיפור? אלא היא הנותנת. היכולת לעבוד את ה' ולהתקדש בגשמיות - בהתאם לעיקרון הייחודי של היהדות היא מדרגה גבוהה יותר מעבודת ה' ברוחניות נטו, בעמידה בתפילה כל היום ובצום כמו המלאכים הקדושים.
האזינו לסוכה
פרשת האזינו, הנקראת, כמה סמלי, לפני סוכות, מצביעה אף היא על עיקרון זה. "האזינו השמים", המסמלים את הרוחניות, "ותשמע
הארץ", המסמלת את הגשמיות, "אמרי פי". קידוש הגשמיות על-ידי רוחניות. המצוות הן כלי לקידוש הגשמיות. אולם בעוד לקיום התורה ומצוותיה נדרשת האזנה, שהיא דרגת השמיעה הגבוהה ביותר, הכוללת שמיעה חושית, הקשבה והפנמה, הרי בנושאים ארציים אפשר להסתפק בשמיעה חושית בלבד, מבלי להקדיש להם תשומת לב מיוחדת.
לא פחות ראינו עולם הפוך בסוכות. בונים סוכה לא על-פי היגיון, בדומה לאומות העולם, בעונת הקיץ להגנה מפני החמה הלוהטת. אלא דווקא בסתיו על סף החורף הממשמש ובא, כשהגשם עומד להידפק על דלתנו. ובאורח פרדוכסלי השמחה שלנו היא בשיאה, תוך התערטלות מכל גשמיות. פרדוכסים נצחיים המבוססים כולם על עקרון האחדות והמיזוג בין גשמיות לרוחניות, המונח ביסוד היהדות. הוא הדין בארבעת המינים המאחדים סמלית בין כל חלקי העם ובין גשמיות לרוחניות. השמחה יסודה גם בנתינה ובארוח עניים שהחג לא שלם בלעדיהם, כי לתת זה לקבל. הנתינה מרבה אהבה ושמחה. וכבר אמרנו הגשמיות שלו, של העני, היא הרוחניות שלי. ובכלל, שמתם לב לעקרון השוויון החל בחג - עני כעשיר יושבים באותה סוכה. לכולם סטטוס דומה. חסל סדר מעמדות ופערים חברתיים.
