הפתרונות של שמגר

כאשר הייתי מתמחה בבית המשפט העליון, לפני כ-30 שנה, קרא לי יום אחד הנשיא מאיר שמגר ללשכתו וביקש לברר פרטים על תיק אזרחי שכתיבת פסק הדין בו התעכבה זמן ממושך. נראה היה שהצדדים בתיק פנו לנשיא על-מנת שיזרז את כתיבת פסק הדין. הפנייה אלי הייתה כיוון שהשופט שאצלו התמחיתי היה בשבתון של מספר שבועות בחו"ל, ופסק הדין התעכב אצלו לאחר ששני שופטים בהרכב כבר כתבו את פסק דינם. לאחר שהסברתי לנשיא שכרגע השופט שלי עסוק בכתיבת פסקי דין אחרים וכנראה כתיבת פסק הדין בתיק הזה עוד תתעכב, הוא ביקש שאביא את התיק אליו. לא חלפו אלא שעות בודדות ונקראתי שוב לנשיא שהחזיר לי את התיק, הסביר לי שהוא החליף את ההרכב בתיק כך שהוא יהיה במותב במקום השופט שלי, וכמובן שבתיק כבר היה פסק דין שהוא כתב. הנשיא ביקש שאדאג להפצת פסק הדין בהקדם. שני דברים הדהימו אותי אז. ראשית, העובדה שהנשיא לוקח באופן אישי טענות על עיכוב במתן פסק הדין ומחליט ליטול על עצמו את משימת הזירוז. בקלות הוא יכול היה לבקש מהשופט שלי להזדרז או פשוט להבהיר לצדדים, כי עליהם להמתין בסבלנות. במקום זאת, שמגר לקח את הטיפול על עצמו. אבל הדבר המדהים עוד יותר מבחינתי היה ששמגר כתב פסק דין בדעת מיעוט מנומקת ומפורטת. במילים אחרות: שני שופטי ההרכב האחרים כתבו פסק דין ובו הגיעו לתוצאה מסוימת. כמה קל היה פשוט להצטרף לדעתם בשתי מילים "אני מסכים", ובכך לסיים את העניין. לחלופין, היה ניתן לחלוק על שאר שופטי ההרכב בפסק דין קצר ותמציתי, שהרי ממילא דעתו של הנשיא תהיה דעת מיעוט. אך לא איש כשמגר יעשה כן. משנטל את התפקיד להיות השופט השלישי בתיק, הוא למד אותו על בוריו וכתב דעת מיעוט מנומקת, עם הפניות ואסמכתאות למכביר, והכל בתוך זמן קצר ביותר. הרושם שהותיר בי המעשה הזה היה אדיר.

מי ייכנס ללשכת השופט

במקרה אחר, גם כן בהיותי מתמחה, הוגשה עתירה על-ידי עורך דין בדרישה שיאפשרו לו להיכנס לדיונים שמתקיימים בבית המשפט העליון בהארכת מעצר של חשודים. באותם ימים, בית המשפט העליון היה ממוקם במגרש הרוסים בירושלים, ולא היו מספיק אולמות דיונים, ולכן דיוני הארכת המעצרים נעשו בלשכת השופט התורן. עצורים ואסורים היו מובלים לקומת השופטים, יחד עם עורכי דינם ועורכי דין מהפרקליטות, עוברים במסדרונות של השופטים, מדי פעם נתקלים בשופט זה או אחר, עד שהגיעו ללשכת השופט התורן שהייתה די קטנה, ושם התנהל הדיון. העתירה הסתמכה על עקרון פומביות הדיון, והטענה הייתה שלכל אדם זכות להיות נוכח בכל דיון שנערך בדלתיים פתוחות. הנשיא, שישב בראש ההרכב שדן בעתירה, קלט היטב את הבעייתיות בה. אם ייעתר לעתירה בשם עקרון פומביות הדיון, יהפכו לשכות השופטים לפתוחות לכל, וכל מאן דבעי יוכל להיכנס ללשכת השופט התורן על-ידי בקשה לשמוע דיון על הארכת מעצר. יתר על כן: אם ייודע הדבר בפומבי, ייתכן שרבים ירצו להגיע לדיונים שכאלה ולו בכדי לזכות בפגישה אינטימית עם השופט בלשכתו. "לאיזה דיון ביקש אדוני להגיע ולא אפשרו לו?", שאל שמגר את העותר. "בעניין הארכת מעצרו של פלוני", השיב העותר. "דיון זה כבר התקיים מזמן ולכן העתירה של אדוני לא רלוונטית", אמר שמגר. "אם כן", השיב העותר, "אבקש להיות נוכח בדיון עתידי כלשהו של הארכת מעצר". שמגר השיב: "אדוני, אנחנו לא יכולים לתת החלטה עקרונית של דיון פומבי. יש לבחון כל מקרה לגופו". העותר התעקש: "אבל אם אבקש להיות נוכח בדיון ספציפי, ודאי יסרבו לי כפי שסירבו עד עתה". אבל גם שמגר עמד על שלו "אנחנו לא דנים בעתירות תאורטיות. אם יסרבו לך בעתיד, תוכל להגיש עתירה". "אבל עד שזו תישמע כבר יתקיים הדיון", ניסה העותר את מזלו. על כך השיב שמגר, כי לא ניתן לדון בדברים שעוד לא אירעו, ובכך הסתיים הדיון. כמתמחה, התרשמתי עמוקות מהדרך בה הצליח הנשיא להתגבר על מכשול פרוצדורלי לא קל שהוצב בפני המערכת אותה ניהל. הייתה כמובן באוויר תחושה מסוימת של אי-נוחות גם מבחינת הנשיא, אבל בנסיבות שהיו, נראה שלא היה מנוס מלפעול כפי שפעל שמגר בחוכמתו.

האמת המדעית והאמת המשפטית

לבסוף, לאחר שנים, עמד הנשיא בדימוס בראש ועדה לחקר הזיהום בנחל הקישון והאחריות של המדינה ללוחמי השייטת, שהתאמנו בקישון וחלו בסרטן. בוועדה היו חברים עוד מדענים. אחד מהם הוא אבי שיחיה, פרופ' מאיר וילצ'יק. בוועדה היו חילוקי דעות קשים בין הנשיא לשני המדענים. הללו הגיעו למסקנה, כי מבחינה מדעית אין כל הוכחה שהזיהום בקישון גרם לסרטן של לוחמי השייטת. הנשיא קבע בדעת מיעוט, כי אף שמבחינה מדעית לא הוכח הקשר, מבחינה משפטית הוכח הקשר הסיבתי, ולכן יש להכיר במחלת הסרטן ככזו שנגרמה עקב השירות הצבאי של הצוללנים ולפצותם. נזכרתי בראיון שהעניק שמגר ובו התייחס למשפט דמיאניוק ובו אמר, שלעיתים יש הבדל בין האמת העובדתית והאמת המשפטית. במשפט דמיאניוק התוצאה הייתה שנויה במחלוקת. בעניין לוחמי השייטת, על-אף שהאמת המדעית הייתה שונה, הממשלה בחרה לאמץ את דעת המיעוט. אבי, מדען בנשמתו, לא הסכים עם האפשרות שקיימת אמת משפטית ששונה מהאמת המדעית, אך הבין גם הוא, כי הנשיא שמגר, שהכיר את הצבא מקרוב, השכיל למצוא דרך לפצות את לוחמי השייטת, שהקריבו כל כך למען המדינה וחלו בסרטן, גם אם האמת היא רק משפטית ולא מדעית.