איני יודע אם זקנתי ועל כן מה עיניי רואות כהה יותר משראו עד הנה. ייתכן שהתכלת היא כתכלת של תמול שלשום, והירוק כמאז, וורוד מעולם לא ראיתי, לבן לא היה, שחור היה כאן להאירו, ורק אני, עם השנים הזוחלות עליי כמו על כל אדם הזוכה להאריך ימים-יחסית, אריכות ימים גם אם זוכים לה היא לעולם יחסית - רואה את החיים נצבעים מוצלים.
אבל יכול גם להיות כי אני רואה נכוחה, כי לא כהתה עיני אבל ליחה של הבריאה, של העולם, של הארץ, נס. אני רואה כי בארבע קצוות הארץ אנשים ונשים יוצאים לרחוב. האמון בין האזרח לבין השלטון סדוק. ממשלות בארמון. אוכלוסייה בהמון. יש מפני העוני ואי השוויון. יש מפני החרדה שמא המדינה בוגדת בבריאות, בחינוך, בדיור, בביטחון האזרחי, ואינה 'סופרת' את ילדי המחר.
יש מפני הכמיהה לחופש, לחירויות, להגדרה עצמית, לפתיחת הסכרים האוגרים את העושר העולמי לבעלי זרוע ולאילי ממון, יש מפני שהם מתריעים כי הפלנטה ארץ סובבת על ציר של סוף הדרך ולמי שיכול לעצור לא איכפת. מוחים העירק. מוחים בצילה. מוחים בבריטניה. מוחים בקטלוניה. מוחים בלבנון. שורפים מכוניות. מנפצים חלונות. מכים ומוכים עד זוב דם זרנוקים. מאסרים. אמבולנסים. פינוי גוויות. ודגלים. זועמים ודגלים. תובעים ודגלים. מיואשים ודגלים.
הדגלים של תמול שלשום שהניפו לוחמי החופש היו לדגלים שמניפים חסרי האונים. דגלי המדינה נגד המדינה. דגלי השלטון נגד השלטון. משבר עולמי בין ראשי עם וראשי קונצרנים אדירים לבין בני העם, בין התקפים לבין מי שאין לו לאן ללכת אלא לרחוב. או כנדמה לו. או כך איבד האמון והוא עושה את ארצו לכיכר מחאות. למה אבד האמון. למה אי-אפשר למדוד את שיעור האבדה הזאת בסטטיסטיקה. למה המשבר הוא קיומי כל כך. למה הוא ייסורים.
צרות אופקים
ואת ארצי אני רואה. יש בה תחושת ריק. יש בה רוחות המבקשות למלא אותו בבשורות קלוטות ממה שנראה כשמים. יש בה בריחה מאי נחת אל הקניונים. מחינוך לחמש נקודות. ממחלוקת למריבה. מרוחב הדעת להצטמצמות למיני צרות האופקים בהם אין עולם לבד מעולמנו, אין אומה לבד מאומתנו, אין חמדה לבד מחמדתנו. אין צדק לבד מצדק שאנו עושים לנו. אבל יותר מכל אני רואה מדינה שהשלימה עם האכזבה שלה.
לפני שבעים ושתיים שנה היא קמה רוטטת אמונה שהיא בשורה. שהיא חידוש. שהיא כובשת עתיד שלא היה. שהיא מכנסת אל תוכה תחייה המעוררת השתאות בשמים ובארץ. שהיא יודעת להביא שלום. היום היא מאוכזבת. היא בעלת יכולות נדירות. היא מפליאה בזריזות בה היא מתחרה עם ענקי הטכנולוגיה. אבל היא לא מסוגלת להקים ממשלה. היא לא יודעת ליצור קונצנזוס. היא דווקנית. והיא לא ברחוב. היא השלימה עם האכזבה שלה.
היא מתרצת את כשליה במפגני עיתונות הבוחשת במרק הדלוח של קדירה מזוהמת ומאכילה את הקוראים ואת הצופי בסדרות של מופעי עורכי דיינים, ופרקליטים, וקטגורים וסנגורים ההופכים את הקהל הגדול לחבר מושבעים שאינו רוצה לא פסק דין ולא הרשעה ולא זיכוי, אלא לגמוע מן המרק הזה שטעמיו מהמריר מסמם, משכר, ממכר. רצינו כל כך יותר. כל כך אחרת. כל כך צח יותר. רצינו שלום במרומיו. רצינו שלום עלינו. ועל כל ישראל. רצינו כל כך יותר.
איני יודע אם מפני שזקנתי אינני רואה שיש לנו יותר, או לא זקנתי, ובין שירי משיח עכשיו לבין איש לאוהלו ישראל, והיתר, "זה מה שיש.." - לנה אכזבה שאני משלימים עמה. יהיה רצון שהצעירים ממני רואים אחרת...
