ברוך חכים נולד בבירות בשנת 1925 ובאופן מוזר עלה לארץ שלוש פעמים עד לבחרותו. בנערותו עבד בסניף "סטימצקי" בבירות שם פגש שליחה מקיבוץ כפר מסריק שהייתה שליחת "השומר הצעיר". בשנת 1945 קיבל פספורט לכמה חודשים לביקור בארץ כעובד סניף "סטימצקי" מתוך מטרה להכיר את הארץ ואת צורת החיים בקיבוץ. בשובו הקים עם חבריו את סניף "השומר הצעיר" בבירות שכונה "אגודת ספורט בני ציון", כדי להסתירה מפני השלטונות. הרבה ישראלים עברו דרך בירות באותן שנים לטורקיה או לסוריה. תנועת "השומר הצעיר" סייעה אז לעלייה ב', והכינה את בוגריה לעלייה בלתי לגאלית לארץ ישראל. האנגלים תפסו את קבוצת הנערים ש"גנבה" את הגבול ליד חאלסה (קרית שמונה) והם נעצרו. משום כך הם הגבירו את השמירה לאורך הגבול עם לבנון. למרות זאת, חכים נשלח לארץ בחשאי, כדי לבדוק מה מצבם של הנערים שנכלאו ולשחררם בעזרת עורך דין. חכים נסע לנבטיה ומשם הלך בחושך 4 שעות עד כפר גלעדי ושם מסר לידי "ההגנה" את הפרטים על האירוע החמור עם האנגלים בו הנערים נעצרו ונכלאו. ההגנה החליטה לטפל בעניין והוא הוחזר למחנה הפלמ"ח באילת השחר, שם נצטווה לחזור ללבנון בסיוע עקיבא פיינשטיין.

בעת שנסעו מלוויו של חכים למטולה נצמד משוריין בריטי לרכב "ההגנה" וחכים ופיינשטיין ירדו מנו והמשיכו בחושך לנבטיה. בעיירה שכרו טקסי שהסיע את חכים חזרה לבירות. כמה ימים לאחר מכן פורסם בעתון הבירותי "א-נהר" כי בן דודו של חכים, רוצחו של לורד מוין, תאופיק חכים, מארגן נוער יהודי ושולחם באופן בלתי לגאלי לפלשתינה לקיבוצים. חכים וחבריו "מהשומר הצעיר" התפזרו מיד בכל רחבי לבנון מחשש שחברי התנועה יתפסו ובני המשפחות יאסרו. בתנועה הוחלט כי חכים יעלה ארצה והוא שב "וגנב" את הגבול, הגיע לגרעין "אילת" ששהה בנתניה וציפה לעלות כקיבוץ חלוצי צעיר באזור אילת. ואכן, לאחר כשנה, ביום הכיפורים 1946, עלה חכים עם חבריו להתיישבות בנגב הצפוני במסגרת עליית 11 הנקודות. היישוב נקרא שובל ושכן קרוב מאוד לשטחי השיח' אל הוזייל.

קצת לפני העלייה זומנה שיחת קיבוץ סודית בנתניה שם נמסר כי הגרעין מיועד לעלייה לאתר בשם "ביר זבאללה". חכים לא צריך היה להיאבק על מקומו בין 25 היוצאים הראשונים משום שידע היטב ערבית והיה נחוץ לקשר עם הבדואים בסביבה. למחרת הוחל בהעברת הציוד - הצריפים, גדרות תיל, כלי עבודה לקיבוץ רוחמה שהייתה לבסיס הקדמי. שם גם התקבצו 25 המיועדים לעלייה לביר זבאללה ביום כיפור. ההחלטה נשמרה בסודי סודות והקמת היישובים לדעת חכים השאירה את הנגב בידי ישראל. ערב יום העלייה הוא כותב: "ההתרגשות ערב העלייה הייתה כמובן גדולה, עשו לנו מסיבה סביב למדורה, עם שירה וריקודים כיד המסורת הטובה. כמובן שגם קיבלנו תדרוכים אחרונים. התוכנית... לפני צאת השיירה לשובל, יצאו שני שומרים מקיבוץ רוחמה לבדוק את השטח. לאחר שהשומרים יעלו על הסוסים תצא השיירה לשובל. בקבוצת החלוץ היה גם מהנדס מהסוכנות עם מפות על-מנת לסמן לנו את השטח. שיחק לי המזל והייתי במשאית הראשונה. נתנו לנו גם יוני דואר מרוחמה: אם הכל יעבור בשלום עלינו לשחרר את היונים, ומשהיונים יחזרו, תצא השיירה השנייה לשובל עם יתר הציוד". בבוקר הגיעה הקבוצה לשטח ליד בניין גדול - ביתו של השיח' סולימאן אל הוזייל. בנוסף, קיבלה השיירה ליווי של גפירים ("שוטרים מוספים") שנשאו נשק לגאלי. חברים מהקיבוצים בדרום הגיעו בבוקר לעזרה בהקמת הצריפים ומתיחת גדר התיל - מגת, רוחמה, כפר מנחם ונגבה.

הקבוצה החלה במתיחת הגדר, חברים תפסו עמדות שמירה והבחורות החלו לארגן את המטבח. בקרבת מקום העלייה שהתה בבניין של משטרת המנדט, קבוצת שוטרים בדואית רוכבי גמלים בפיקוד קצין בריטי. הם היו עבור המנדט "שומרי הנגב". השומרים הבדואים דיווח מיד לבאר שבע על הצריפים והחלוצים שהגיעו ובסביבות השעה 9 בבוקר, נצפתה מכונית משטרה בריטית נעה לעבר הנקודה. ירד ממנה קצין בריטי והחל שואל שאלות על סיבת בואם למקום. למקום הוזעקה דוברת אנגלית שאמרה לו כי זו אדמת הקק"ל והקבוצה מקימה על קרקעות אלו קיבוץ חדש. הקצין להפתעת הכול, הציע עזרתו ועזב את המקום זמן קצר לאחר בואו. תוך יומיים שלושה הושלמה עבודת העמדת הצריפים והסתיימה עבודת מתיחת גדר הביטחון שהקיפה את מבני המגורים. כשנה וחצי עברו על קבוצת ה-25 הראשונים כאשר המשפחות נותרו בנתניה. אפשרויות הפרנסה היו אפסיות ולכן קבוצת החלוצים השתלבה בעבודות הנחת "קו המים" מניר עם. כך הצליחה להביא מעט פרנסה לקיבוץ. חכים נתמנה לאחראי על הקטע של הקו לבארות יצחק, בארי ונירים.

במהלך 1947 פרצו מעשי האיבה והחבלה בקו "למלחמה זוטא" עם הבדואים. וכך התפתחה שיגרה - הם (הבדואים המוסתים על-ידי האחים המוסלמים) היו מחבלים בלילות וחכים והחבורה יצאה לתקן את החבלות במשך היום. חטיבת הנגב קיבלה על עצמה את השמירה על הקו ובלטו במיוחד היחידות של "חיות הנגב", שהיו מפתיעים את הבדואים המחבלים בקו - בלילות. החבר שובל לקח לסיורים בגזרת אשל הנשיא-שדה תימן של היום את כלבו והבריטים זעמו ופינו אותו מהשטח. בזמן המצור קיבלה שובל אספקה במטוסים וחברים שהיו יוצאים לחופשה פעם בחודשיים חצו את הגזרה ברגל ובחשכה לכיוון נגבה. הצבא לא גייס את חברי המשק מלבד מקרה אחד בעת התקפת המצרים באזור אשדוד שם נפל חברם. שובל לא סבלה מהתקפות ישירות תוך כדי המלחמה אלא ממיקוש וגניבות.

חכים שימש לאחר המלחמה כנהג הקומנדקר של קיבוץ ונסע מדי פעם לבאר שבע להוביל תוצרת ולהביא אספקה, הובלת חולים לביה"ח הדסה, הבאת ושליחת דואר ושמירה על קשר עם הצבא. לאחר כמה שנים יצא לעבוד במחלקה הערבית מפ"ם ופיתח את היחסים הטובים עם הבדואים השכנים. חכים יצר קשר עם 21 השבטים שנותרו לאחר המלחמה והציג בפניהם, בערבית את מטרותיה של המפלגה: דו-קיום, ביטול הממשל הצבאי ופתיחת שערי ההסתדרות בפני הפועל הערבי. עמדות אלו קסמו לבדואים. חכים וחברי שובל ביקרו במאהלים, טיפלו בבעיות שלהם כמו באספקת המים ובחידוש רישיונות שונים. הממשל הצבאי הכביד ידו ולכן שובל הפכה ל"צינור" דרכו סופקו לשבט אל הוזייל המצרכים החיוניים, מזון, תרופות ועוד. חכים שעבד ארבע שנים במחלקה הערבית, קיבל מהממשל הצבאי רישיון להיכנס ולצאת מהשטח בכל שעה. בתום ארבע השנים חזר לקיבוצו ונקרא כעבור כמה שנים לעבוד שוב באותו תפקיד יחד עם איש בית קמה - שאול שדה. עם הזמן הוחלף שאול שדה על-ידי חבר שובל בשם אריה אושפיץ שבתוקף תפקידו מילא פה ושם "תפקידי מוכתר" מול אל-הוזייל.

הבדואים קיבלו בעין יפה את נציגי מפ"ם והחזירו בתמורה בהצבעה עבור המפלגה בבחירות. חכים נרתם לסייע לד"ר טרק, מנהלת לשכת הבריאות המחוזית, לשכנע את השבטים להיבדק בניידת המלחמה נגד השחפת. הודות לעובדה שהשבטים הכירו את חכים והוא הבין את "פחדם" מהשיקוף, הצליחו לבסוף עובדי הלשכה לשקף את מרבית השבטים ולמנוע את התקדמות מחלת השחפת. חכים ליווה את העובדים בג'יפ שלו ובכל לילה הושאר הציוד בקיבוץ שובל והטכנאים הוחזרו לביתם בבאר שבע. יותר מאוחר בעת שהוקמה המועצה האזורית בני שמעון, הוכללו בתוכה מספר יישובים בדואים: לקייה, תל שבע, שבט אל-הוזייל. המועצה אמורה הייתה להקים ביישובים אלה מרפאות ומוסדות ציבור וחכים היה הגורם המקדם והמסייע. חכים לקח על עצמו להסיע חולים לבאר שבע ולטפל בבעיות הבריאות של היישובים שהוזכרו. כך נפוצה השמועה בקרב השבטים כי חכים הוא ד"ר, מרפא חולים מעולה. חכים יזם יציאה לשטח השבטים, פעם בשבועיים, לבדיקות רפואיות באמצעות אמבולנס של המועצה האזורית בני שמעון. הוא גייס אחות מקיבוץ להב שהביאה עמה מזוודה ענקית של תרופות והוכנה כרטסת של החולים. הפעילות התרכזה בשבט אל-קרינאווי ובפלג של אל-עוברה. בבעיות קשות העבירה האחות את המשך הטיפול לרופא בבאר שבע. חכים תיעד פעילות זו בסרט שצולם בשטח אל-קרינאווי. בהמשך הצטרפה אחות מקיבוץ גלאון ונשכרה אחות נוספת מבאר-שבע.

בראשית שנות השבעים הבשילו תוכניות להקמת העיר רהט בסמוך לשובל לאחר שנלמדו כישלונות התכנון בתל-שבע. איש משרד הפנים מר ליש, פנה לחכים שינהל את הביצוע והגדיר את המטרה, רבעים על בסיס חמולתי. כל רובע (שכונה) תוקם עבור פלג משבט אחד (כזכור שבט הוא תוצאה של התלכדות מ-10 בתי אב ועד ארבעים) וכך ימנעו סכסוכים. משרד הפנים הטיל על המועצה האזורית בני שמעון לנהל את ההקמה, במיוחד את סלילת הרחובות והכבישים, הקמת הבתים, קווי השמל, בתי הספר, אספקת המים, ועוד. הנושאים הללו הוטלו על חכים שגייס לצורך כך בעל מקצוי מאשקלון שהיה מומחה "אחזקה" וכן בחור בדואי צעיר מאחד הפלגים. יותר מאוחר התבקש חכים לפקח על נושאים אלה גם בתל שבע (שלב ב) וגם בלקייה. חכים זכר שהממשלה לא יכולה הייתה להסכים לתת שירותים ל-20 אלף נפש המפוזרים על פני מיליון וחצי דונם ולכן הוקמה ועדת מומחים שהציגה כמה חלופות ואחת מהן - הקמת עיר מרכזית שתדמה לגודלה של באר-שבע. נבחנו גם חלופות אחרות ולבסוף התקבלה התוכנית של בניית שבע ערים לבדואים בנגב ותל שבע ורהט היו הראשונות.

בארץ ובחו"ל תקפו את התוכנית בטענה שהיהודים כופים על הנוודים אורח חיים מודרני בניגוד לרצונם. חכים השיב שכדי לספק את השירותים לציבור שיש בו סטודנטים, אנשי מסחר ושירותים חייבים לעבור למבנים מודרניים מבלי לפגוע במסורות השבטיות. השינוי אסור לו שיבוא בכפיה. חכים טען בפני השבטים שאין חובה לעבור לעיר אלא רק הפלגים שמעוניינים בכך. לדעתו בתחילה הייתה רהט הצלחה ונציגים מלוב, באו בהסתר, לראות כיצד פותרת ישראל את בעיית הנוודים. לא כולם נכנסו לרהט ובעת הראיון, הפלגים של זיידנה, אבו-סוכוט ואל-חקוק נשארו במאהלים המקיפים את העיר. נקודת התורפה של העיר - מחסור בתעסוקה עבור הגברים (תעשיה ומסחר) ומחסור בתעסוקה עבור הנשים. להערכתו, הבעיות ברהט יפתרו כשתתקדם הממשלה בתחום זה. ואכן, העובר היום בצומת רהט-להבים רואה את בתי החרושת והמפעלים שקמו שם באזור התעשיה והמספקים עבודה למאות עובדים. בתום הראיון הדגיש חכים, כי ראה בעבודתו בקרב הבדואים החל השנים לפני המלחמה וכלה בשנות השמונים כראש צוות ההקמה ברהט - כשליחות שנועדה ליצור הבנה ודו-קיום עם השבטים הבדואים השכנים.

נוכחנו מהראיון כי חכים ראה בתפקידו, אם מטעם הקיבוץ ואם מטעם הרשויות כשליחות שנועדה להגביר את ההבנה בין היהודים לבדואים בנגב. בקיבוץ שובל, בעל אידאולוגיה שמאלית שיסודותיה היו "השומר הצעיר" ומפ"ם, קל היה לו להשתלב בעשייה מעין זו במרחב. במהלך שנות החמישים התחדדה התחרות האלקטוראלית בקרב השבטים בין מפ"ם למפא"י וחכים התגייס כולו למען מפלגתו. עם זאת, בקיאותו, רוחב ראייתו ונאמנותו לצד האנושי - הפכוהו למומחה מבוקש בתחומי הסיוע והתכנון בקרב הבדואים ופנו אליו גופים ורשויות שעמדותיהם האידאולוגיות עמדו לא פעם בסתירה למפ"ם. התמחותו וקשריו הבשילו לשיא עת היה בין מקימי העיר רהט, ובין מתכנני ערים בדואיות נוספות כמי שמיר היטב את אורח החיים הבדואי המסורתי וכמי שביקש לחזק אצל השבטים את התחושה שהמדינה לא כופה עליהם את המעבר אלא מאפשרת להם בחירה אמתית. יתר על כן, חכים לא חשש מלהצביע על שגיאות מהנדסים ואדריכלים שהועסקו על-ידי המדינה בטענה שאין הם מכירים כלל את הווי החיים של הנוודים. פעילותו, באמצעות המועצה האזורית בני שמעון תרמה לא רק ליישובם בערים שנבנו עבורם אלא כללה אף קיום נושאי השכלה, בריאות ותעסוקה עבור בניו הצעירים של השבט. הבדואים השכנים הכירו בתרומתו והודו לו על פועלו וחשו שאין בתרומתו "תעמולת בחירות" אלא השקפת עולם מבוססת וקבועה.