בְּלֶלִינְגְרָאד בּוֹרִיס הָיָה מָאֶסְטְרוֹ
בְּתֵל אָבִיב עַל הַטַּיֶּלֶת הַלָחָה
הוּא רוֹכֵס בְּלוּאָיו בְּכִנּוֹרוֹ
מִתּוֹכוֹ פּוֹרְחִים צְלִילִים אֱלוֹהִיִּים
אוֹתָם אוֹסְפִים שְׁאוֹן רְחוֹב
וְשָׁמַיִם גּוֹהֲרִים גּוֹחֲנִים עַל בַּקְבּוּק
שֶׁתָּפַס מְקוֹם שַׁרְבִיט מְנַצֵּחַ.
בְּתֵל אָבִיב עַל טַיֶּלֶת לָחָה
גּוּפוֹ סוֹמֵר יָגֵע מִלַּהֲדוֹף
תְּמִיהוֹת יְגֵעוֹת וּבוֹכוֹת
תְּמִיהוֹת שׁוֹאֲלוֹת - בּוֹרִיס מַה קָרָה לְךָ ?!
אין ספק שמאזן חיובי, ואף יותר מזה, מלוה את פרויקט העלייה והקליטה של מיליון העולים מברית המועצות לשעבר למדינת ישראל מאז שנות התשעים בסוף המאה הקודמת. למרבה הכאב, מעטים מעדו ולא צלחו בשלום את נתיבי ההגירה והקליטה. לא מעטים נותרו מדדים בשולי הדרכים. אחד מהם הוא בוריס. מוסיקאי מחונן. נכדיו למדו בבית ספר הישראלי "ירושלים" בסאנקטפטרבורג (לנינגראד).
בישראל, למרבה הכאב, בוריס לא מצא את הדרך למקום הראוי לו, בו יכול היה לתרום מכישרונו.
קריאות ההדרן באולמות הקונצרטים שם הומרו כאן בחום הלוהט ובצינת הקור של הרחוב שהיה לביתו, והספסל בגינה שהיה לו למיטה לעת ליל.
